המקלחת בטירוּ


קראתי משהו שמישהי כתבה בפייסבוק, לא יודעת איך הגעתי לזה בכלל, היא פרסמה סאבלט של חברים שלה וכתבה על המקלחת המדהימה שלהם ועל זה שאחרי שהיא התקלחה שם היא המשיכה לחשוב על זה איזו תקופה, וממש הבנתי אותה כי גם אני מאוד אוהבת להתקלח אצל אחרים ותמיד אהבתי, למרות שאני מודה שזה לא ממש קשור לאיכות המקלחת שלהם. זה בטח נשמע מוזר.


נזכרתי במקלחת בחדר של ניבי ואורן בטירו. ישנו שם בגסטהאוס מפוקפק ביותר וניבי ואורן היו שכנים שלנו והדבר הכי טוב שיצא מטירו. ניהל את הגסטהאוס ר' (אצנזר את שמו לצורך שמירה על כבודו) שהיה יוגי מפוקפק בעצמו, תמיד לבוש בלבן ועם מבט לא ברור בעיניים. בלילה הראשון בטירו הקארמה היכתה בנו בעוצמה כמו שרק במקום כבד רוחנית כמו טירו היא יכולה להכות, ובסופו של עניין מצאנו את עצמנו בלי מקום לישון בו. אז ר' פינה לנו את החדר שלו והיה לנו שם לילה הזוי על מיטת היחיד בחדר הדוחה שלו ואם לר' לא היה מבט לא ברור והרגלים משונים כמו להשאיר לדיירים אננסים בחדרים, כנראה שהייתי מצליחה להעריך יותר את המחווה. למחרת עברנו לחדר משלנו שהיה גדול ומוזנח ובמקלחת הקרה שלנו הייתה שיירת נמלים אינסופית שהייתה יוצאת לדרכה בכל פעם שהיינו מתקלחים. הייתי מסתכלת על השיירה בזמן המקלחת בלי להשפריץ עליה מים, בכל זאת טירו זה מקום קדוש. ובלילה האחרון בטירו גילינו שלניבי ואורן יש מים חמים במקלחת, וזו היה קטע כי בכלל לא ציפינו שיהיה דבר כזה ולכן לא חשבנו שמשהו לא בסדר במקלחת שלנו, אבל כן, זה היה לילה קריר אז ביקשתי מניבי ואורן להתקלח אצלם והם הסכימו כמובן, ובזמן שהתקלחתי הם שמעו מוזיקה בחדר, אני די בטוחה שזו הייתה חווה אלברשטיין, ותוך כדי המקלחת החמה ונטולת הנמלים שלי ועם המוזיקה הזו ברקע הוצפתי בתחושה של בית ושל חופש גדול ואולי זו הסיבה שאני אוהבת להתקלח אצל אחרים כי זה תמיד מציף בי מין תחושה כזו.


אז טירו זה מקום קדוש, כמו שכתבתי, ובכל ירח מלא יש שם טקס של הקפת הר ארונאצ'אלה שמגיעים אליו עשרות אלפי אנשים שצועדים יחפים. אני דמיינתי שממש הולכים על איזה הר אבל בעצם הולכים 14 ק"מ על כביש די ראשי שמקיף את ההר וזה קצת מרגיש כמו יום כיפור עם כל האנשים ברחובות רק שיש מלא אוכל. הגענו לטירו בשביל זה ויתרה מכך, טירו בירח מלא הייתה פחות או יותר העוגן היחיד שלנו בתכנית הודו והשבועות הראשונים שלנו שם תוכננו כך שנגיע בזמן, ובכל זאת מצאנו את עצמנו מקיפים את ההר בלילה המיוחל ורק מדברים עם ניבי ואורן על החיים ופחות חווים חוויה ספיריטואלית. אבל בסדר, כמו שגם את זה כתבתי, טירו זה מקום כבד רוחנית או לפחות לי הוא היה כבד, ואני שמחה שבסוף יצאו לי משם דברים טובים אחרים ממה שציפיתי. הקפתי את ההר עם כל עולי הרגל והשפריצו עלי מים במקדש והלכתי to chant (איך אומרים בעברית - לזמר?) ולעשות מדיטציה באשראם בבוקר אבל בסוף מה שהיה משמעותי יותר זה הנסיעה למבצר ג'ינג'י שסתם ראיתי במקרה מחלון האוטובוס בדרך לטירו או ההיכרות עם ניבי ואורן ועוד אנשים מעניינים, או גלידה איטלקית או ארוחת שישי מיוחדת על הגג של הדאבה ושירים וניגונים שהם chanting מסוג אחר.


בחיי שהאוויר בטירו כבד וסמיך מרוב רוחניות וקדושה ואולי יש אנשים שזה מכניס אותם למקום עמוק ונעים אבל לי זה קצת הרגיש שקשה לנשום. מצד שני, האוויר הזה שנדמה לי שהוא די סמיך בכל הודו, אמנם בדרגות שונות, אני חושבת שהוא גם מאלץ את כולם להיות שם בתוכו עם כל מה שהם, כאילו אי אפשר לרחף מעליו ולברוח ולהתחמק מלבוא לעולם עם הלב האמיתי, ולי זה די ברור שזו אחת הסיבות שאנשים אוהבים כל כך להיות בהודו. ובמובן הזה אולי עניין המקלחת הוא לא רק תחושת החופש ששורה עלי אלא גם הכניסה לאוויר הסמיך של המרחב האישי של אנשים אחרים. אז ככה הם מתקלחים כשהם קמים בבוקר או כשהם מסיימים את היום הארוך שלהם, אז זה השמפו שהם חופפים איתו וזה הקיר שהם רואים מול הפנים שלהם וזה השלב שבו הם בוחנים את עצמם במראה. זה כאילו לקבל פיסה מהלב האמיתי של אנשים אחרים עם ריח הסבון שלהם וחוויית המקלחת שלהם, כאילו ככה אפשר להבין אותם קצת יותר. זה בטח נשמע אפילו עוד יותר מוזר. הלוואי שהיינו מתקלחים יותר אצל אחרים ופחות ממהרים לחזור למקלחת שלנו.

0 צפיות
  • Facebook
  • Instagram

© 2019 by I want eyes always

כל הזכויות על כל התוכן הכתוב והמצולם המופיע באתר שמורות ל"אני רוצה תמיד עיניים"