יש את הרגע הזה, כשמטפסים על הר וכבר ממש קרובים לסוף אבל עוד לא יודעים מה מצפה לנו שם, שהוא אחד הרגעים שהכי מרגשים אותי. אחרי שטיפסתי וטיפסתי והסתכלתי לעצמי על הרגליים ומדי פעם הרמתי את הראש והסתכלתי אחורה ואולי גם ראיתי נוף יפה, אז פתאום יש את הקצה של השיפוע. את הרגע שמסתכלים למעלה ורואים את הגוף של האדם שמטפס לפנינו על רקע השמיים, ואם יש שמיים מעוננים חלקית אז בכלל הכל מושלם. והנה, זה כאן, ממש בהישג רגל. וכשזה קורה לפעמים אני רוצה להאיץ ולהגיע כבר למעלה, ולפעמים אני רוצה להמשיך בקצב המדיטטיבי שאני מטפסת בו ולפעמים אני רוצה בכוונה להתאפק, אבל כך או כך תמיד יש את הסקרנות המרגשת - מה מצפה לי בצד השני?
יש מקרים של אנטי קליימקס קשה שבהם מגיעים לפסגה ומגלים שהיא לא באמת פסגה אלא סתם קטע מישורי בדרך לטיפוס נוסף, או אפילו גרוע מזה - שזה באמת שיא הגובה אבל אין שם כלום ולא רואים שום דבר מהצד השני מסיבות טופוגרפיות שונות. ולפעמים יש פלא, וזה הפלא שבו צעד אחד מוביל אותי לעולם חדש, ממש ככה. צעד אחד ונגלה בפניי משהו שהיה שם כל הזמן, ואני לא יודעת אם אני מצליחה להסביר את עצמי אבל זו ההבנה שהכי מעיפה אותי, שזה כל הזמן היה שם ופשוט אני לא יכולתי לראות, ואז עשיתי צעד ותוך רגע אני רואה הכל - ככה בבת אחת. הפלא הזה לא קורה בכל פעם, אבל התקווה שהפעם זה יקרה מדרבנת אותי בסוף כל טיפוס מחדש, כמו מכונת מזל רק עם סיכויי הזכייה גבוהים יותר, אני חושבת.
באחד הטיולים בהודו נסעתי עם איתי ומלא חברים שלו לאיזה מקדש ליד קאסר דיווי, ואחרי הביקור במקדש עשינו פיקניק בדשא וכשסיימנו לאכול אני הלכתי לשוטט קצת. וטיפסתי על הגבעה שהייתה שם, זה אפילו לא היה הר וזה גם לא היה אזור יפה במיוחד, אבל כשהגיע הקטע הזה שהעלייה עומדת להסתיים פתאום ראיתי בית, ועוד כמה צעדים אחריו נגלה הכפר הקסום ביותר שראיתי מימי. הבתים של הכפר הזה היו קטנים וקצת צבעוניים, והם פשוט ישבו להם על טרסות אורז בגוונים של צהוב וירוק, ועל השבילים של הטרסות הלכו אנשים שחלקם עבדו וקצרו כלמיני דברים וחלקם ישבו ישיבה הודית, וגם חיות הסתובבו שם, כלב והרבה קופים שנראו לא קשורים בנוף אבל בכל זאת, מדובר בהודו. והייתה תאורה מושלמת ולא האמנתי שאני הולכת בתוך החלום הזה, הרגשתי שגיליתי את סוד הכפר הנעלם ושהלב שלי מתפחלץ - הכפר החלומי הזה היה פה כל הזמן וכל כך בקלות הייתי יכולה לא לדעת את זה. ואחרי שהסתובבתי שם די הרבה זמן חזרתי לכולם וסיפרתי להם על מה שגיליתי, וחלק מהם רצו לבוא לראות אז עליתי איתם שוב, אבל כשידעתי מה מצפה לי בסוף העלייה זה כבר לא היה כמו בגילוי הראשון.
לדעתי זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי את מלוא הפוטנציאל שטמון ברגעים האלו, ומאז אני תמיד מקווה שיקרה הקסם. בגדול אני דוגלת בהנמכת ציפיות כי הרי רוב הסבל שלי נובע מהפער בין הציפיות למציאות וכו' וכו', אבל ברגעים האלו אני מצפה. אני מצפה ומתרגשת! וגם אם לפעמים אני מתאכזבת זה שווה את הפעמים שבהן אני לא.
למשל בדיונות בדונחואנג היה מהמם אבל בסוף הטיפוס המפרך לא ראיתי שום דבר שלא ראיתי גם עשרים דקות קודם לכן, ולעומת זאת בראש הדיונות באלטין אמל התגלה גם כל צד השני של המישור שמתוכו גבעות החול האלו צצות. ובטונגרן טיפסנו שעותתתתת ולא הצלחנו להגיע לשום פסגה, רק ראינו את העיירה יותר ויותר מגבוה ובסוף נהיה מאוחר מדי וירדנו הכל בחזרה. ובנורטה היה בדיוק את רגע הפלא שאני מנסה לתאר, וכמה מטרים לפני הסוף עצרתי לצלם את איתי שכבר עף באוויר ממה שהוא גילה, אבל אני משהה ומתאפקת עוד רגע כי אני מתה על המראה הזה של קצת אדמה והרבה שמיים וצורה של אדם, ואז עוד כמה צעדים והנה כל המישור האינסופי ואגם איידרקול, כאילו כל העולם נפתח מולי. ובג'ירגלאן הסוף של העלייה היה כל כך תלול שממש צריך לטפס עם הידיים על העשב, ואז הגיע איזה קירגיזי עם סוס ורצה לקחת אותי עד למעלה ובכלל לא רציתי כי פחדתי שהסוס יפול אחורה בגלל השיפוע הזה וימחץ אותי, אבל הקירגיזי ממש התעקש והסוס הצליח לטפס ואני הצלחתי לא ליפול וגם שם, בן רגע התגלה כל הצד השני של הרכס וזה היה מראה מרהיב שפותח את כל הצ'אקרות, עם פס שלג שמזגזג על כל שיא הגובה. וגם בטרק ממסטיה לאושגולי זה ככה, הרבה עליות קטנות שבסופן מתגלה העמק הבא ואולי גם כפר קטן ואולי גם מגדלי שמירה של סוונטי, ויש בטרק הזה גם עלייה אחת גדולה שהיא מסוג העליות שאפשר כל הזמן להסתכל אחורה או ימינה ולראות נוף מטריףףףף. וכשטיפסנו שם היה חם מאוד והזעתי מאוד, אבל משום מה היו לי אינסוף אנרגיות וכל כך נהניתי לטפס, וכל הזמן ראיתי את הסוף של העלייה וחיכיתי לראות מה יש שם, וכשהגעתי לפסגה גיליתי שעדיין יותר יפה להסתכל אחורה.
אבל האמת היא שסטיתי מהנושא, כי הנקודה היא לא הפסגה אלא השנייה שלפניה. כששרירי הרגליים שורפים והגב מזיע על החולצה ועל התיק וההתנשפויות קצובות ויבשות, ושרירי החיוך מצידי הפה ומסביב לעיניים כבר מכינים את עצמם והסקרנות וההתרגשות מציפות את הגוף והן אלו שלוקחות את הצעדים האחרונים עד הקצה של השיפוע.
