נתחיל בזה שאנדמן זה גן עדן, ושאני לא מאמינה שחששתי שאשתעמם שם. היינו שם שבועיים וחצי אצל אנקיט ואנקל שזה הכי הרבה זמן שישנתי באותו חדר מאז ספטמבר 2017 (תכף אני שוברת את השיא פה בביתי החדש), וכשהיינו צריכים לעזוב הייתי גם עצובה וגם בתחושה שלא הספקתי לעשות את כל מה שרציתי. כי באנדמן יפה ויש שם טבע חי ונושם ויש שם מלא חופים שבכל אחד מהם המים יותר תכולים וצלולים מהשני, ויש שם קורס צלילה ויש שם שנורקלים שרואים בהם דברים יותר מגניבים מאשר בקורס צלילה, עשרים מטר מהחוף לתוך המים וזה לא יאומן מה שקורה שם. באחד השנירקולים שחיתי עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת ופתאום בבת אחת נגמרה השונית והיה שם פשוט כלום ועוד כלום ועוד כלום ורק קרקעית כל כך רחוקה שאין לי שום דרך להעריך כמה עמוק זה היה. וזה היה מפחיד ומרגש וממלא בו זמנית, לצוף ככה בגובה פני הים עם הראש בתוך המים ולראות את הכלום העצום הזה ולדמיין כמה אני קטנה בתוכו.
והכי חשוב זה שיש באנדמן צדפים, או צדפות. אולי קודם כל אעמוד על ההבדל בין השניים. אז לפי האקדמיה ללשון עברית, צריך בכלל לומר צֶדֶף וצִדְפָּה, שזה בכלל לא איך שאני אומרת את זה. לגבי ההבדל במשמעות המילים - צדפה היא רכיכה החיה במים ומכוסה בקונכיה בעלת שני חלקים צמודים (מה שנקרא קְשָׂווֹת). צדף הוא השכבה המבריקה שיש בצד הפנימי של הקונכייה של מקצת הצדפות, והוא חומר לייצור תכשיטים ולקישוט כלים. בימינו רווח השימוש במילה צדף לא רק לחומר עצמו אלא לכל אחת מקַשׂוות הקונכייה הפזורות בהמוניהן על חוף הים.
ועכשיו אני הולכת להשתמש במונחים לא נכונים, אבל הכי חשוב זה שיש באנדמן צדפים וצדפות וקונכיות ומעכשיו נלך על צדפים. אז גם אם אני שמה בצד את כל האטרקציות והאוכל הטעים והשחייה והשיזוף שאין כמוהו, עדיין לעולם לא יהיה לי משעמם שם כי אני יכולה פשוט לאסוף צדפים כל היום. וזה מה שעשיתי בעצם. שעות על גבי שעות הלכתי על החוף וזימזמתי לעצמי שירים שאני כבר לא זוכרת מהם והלכתי שני צעדים והתכופפתי והרמתי וערמתי על כף היד שלי ואז על שתיהן צדפים ועוד צדפים, קטנטנים וגדולים וחלקים ומחוספסים ושנהביים וסגלגלים ומכל הסוגים. בזמן שאיתי ונועה וברק וכולם היו נרגעים על החוף, קוראים או מנמנמים או משחקים, אני הייתי הולכת על החוף ואוספת צדפים, ואני חושבת שיכולתי לעשות את זה לנצח. אמא שלי אמרה לי לפני כמה ימים שהאהבה הזו היא תורשתית, ואני באמת זוכרת שגם כשהייתי קטנה אהבתי לעשות את זה אבל ברוב החופים בארץ, או לפחות באלו שאני הולכת אליהם, אין צדפים כל כך מעניינים. אבל באנדמן כל צדף הוא יותר יפה ומגניב מהשני ובאיזשהו שלב כבר לא היה לי נעים שאני מרוקנת את החוף, אבל לקחתי אותם לחדר שלנו אצל אנקיט ואנקל ואת הגדולים מביניהם שמתי על המדף שהיה לכל אורך חדר האמבטיה המעופש שלנו, והאבנים המחוררות הפכו למעמד לקטורת, והקונכיות הקטנות עם החורים הפכו למוביילים שקישטו לנו את המרפסת וגם את המרפסות של כל השכנים שלנו.
כשהיינו במקום אחר בהודו, בעיירה הקטנה והמשגעת ממלפוראם, הלכנו שם למוזיאון של צדפות. מסתבר שיש בנאדם שזה מה שהוא עושה בחיים - חוקר צדפות ואוסף צדפות נדירות בכל הגדלים מכל קצוות העולם ויש לו צוות שמסדר את זה במוזיאון בעיירת דייגים צבעונית בחוף המזרחי של הודו וזו אשכרה אטקרציה תיירותית פופולרית. הייתי שמחה לעבוד אצלו ולחפש איתו צדפות.
באנדמן הייתה לי שגרת בוקר ממש בריאה. מחשיך שם בחמש בערך ואין קליטה ואנחנו על חוף אז אין באמת מה לעשות ברגע שחשוך, ובזכות זה הולכים לישון ממש מוקדם שזה מדהים. זה מדהים כי גם קמים מוקדם, וזה מדהים על אחת כמה וכמה בשבילי שלא מכירה את המושג של "יקיצה טבעית" חוץ מאשר כשאני בהודו. בכל אופן, היינו קמים מוקדם ואומרים גוד מורנינג מייט לדייב שהיה מתנדנד בערסל שלו ומשקיף על כולם, ויושבים במרפסת שלנו המקושטת בצדפים שאספתי ומדברים ושותים קפה עם המים החמים שאנקיט היה מביא, ואז עושים מדיטציה ויוגה מול האוקיינוס שלפעמים היה ממש רחו ולפעמים עלה על גדותיו ולא הצלחתי להבין את חוקיות הגאות והשפל המטורפים שיש שם באנדמן למרות שהסבירו לי שזה קשור איכשהו לירח. ויום אחד במדיטציה הרגשתי שכל הגוף שלי מתלפף סביב עצמו ושאני משובללת כמו קונכיה. מן הסתם פשוט נרדם לי צד אחד של הגוף אבל בשביל עצמי הייתי קונכיה לכמה דקות נעימות.
ואני רוצה לספר על עוד משהו שהוא חמוד ואפילו מרגש, לפחות בעיני. באנדמן יש המון סרטני נזיר הידועים בכינוים המדעי Paguroidea. הסרטנים האלו נולדים בלי קונכיה והם צריכים להשיג את הבית שלהם בכוחות עצמם, אז לפעמים הם מוצאים קונכיה ריקה ולפעמים הם צריכים להרוג סרטן אחר או איזה חילזון על מנת לקחת את הקונכיה שלו, שזה פחות חמוד. התהליך הזה קורה גם כשהסרטן מוצא קונכיה טובה יותר או כשהוא מרגיש צפיפות בקונכיה הנוכחית שלו. עוד דבר מגניב שסרטני הנזיר עושים זה שהם ממלאים את החוף בכדורי חול קטנטנים, וזה קורה כי הם ניזונים מהחומר האורגני שמצפה את גרגירי החול ככה שכשהם אוכלים הם אוספים את הגרגירים לכדורים קטנים ובועטים בהם הצידה. הגרגרנים האלה מנקים כל גרגר חול ברדיוס של מטר מהמחילה שלהם ולא סתם, הם חייבים לעשות את זה רק כשהחול לח ולפני שהגאות באה ושוטפת את יצירת האמנות שלהם. תראו: https://www.youtube.com/watch?time_continue=85&v=6XJtq2d_lFs בכל אופן, בעיני זה מגניב שהיצורים הקטנים האלה מסתובבים עם הבית שלהם על הגב וברגע שמתקרבים אליהם הם מתחבאים מתחתיו, וכמה פעמים יצא לי לראות איך הם רבים על קונכיות אחרות. ויש כאלה שהקונכיה שלהם מפוארת וכאלה שהקונכיה שלהם שבורה, ויש בכל זה משהו די נוגע ללב. חוץ מזה שזה נשמע קצת כמו שוק השכירות בתל אביב, אם תשאלו אותי. מה שמאוד רלוונטי לסיפור איסוף הצדפים זה שקיומם של טריליוני סרטני הנזיר מצריך תשומת לב רבה מצידי, שמא בטעות אקח צדף שהוא בית של איזה סרטן, ואת זה אני בטוח לא רוצה לעשות. יותר מזה, צריך להשתדל לקחת רק צדפים שברור שלא יכולים לשמש בית לאף אחד כי זה לא הוגן שתהיה לי דירת רפאים במרפסת שלי. חמש דקות הליכה של בנאדם מהחוף זה מעל ומעבר בשביל סרטן נזיר.
עולות הרבה שאלות אתיות כשזה נוגע לצדפים באנדמן. אחד הימים שם היה בערך היום הכי בר מזל בחיים שלי. נסענו לחוף הפילים וראינו פילים (!!!) רוחצים (!!!) בחוף (!!!). אמאל'ה. חוץ מזה בשנורקלים ראינו מראות מרהיבים, וחוץ מזה בדרך חזרה לטוסטוסים שלנו מצאתי את פרח לב הזהב, ופרח לב הזהב של עולם הצדפים שלי היה הקונכיה של הנאוטילוס. זינה מצאה אחת כזו על החוף ממש לידנו וזו הקונכיה הכי מגניבה שראיתי בחיים ואני אצרף תמונה כדי להבהיר במה מדובר. ואז דווקא כשהלכתי עם העיניים קדימה ובכלל לא לחול שזה היה אירוע די נדיר באותם ימים, ראיתי אותה. וזו הקלישאה הכי גדולה שכשמפסיקים לחפש מוצאים, אז אולי רק אגיד שזה היה יום של מציאות שקורה אחת לאלף, כי באותו הלילה גם הגיע למרפסת שלנו סרטן אבוד ועצום, אבל ממש עצום, כזה שהולך הצידה בצורה הכי חמודה שיש. ובחזרה לפרח לב הזהב: הנאוטילוס. אז מצאתי את הקונכיה הזו! ככה סתם מונחת לה על החול וממתינה לעשות אותי מאושרת. רציתי לקחת אותה כמובן, להראות לזינה שגם אני מצאתי ולקשט עוד את המרפסת שלנו שבסוף נהייתה המרפסת הכי יפה באי, ומה, זה פרח לב הזהב שלי וכשמוצאים אותו אז לא משחררים. אבל מול הפרצוף שלי היה שלט גדול שכתוב עליו איזה מינים וזנים אסור בתכלית האיסור להוציא מהחוף, וגם היה בקונכיית הנאוטילוס איזה חלק קטן שהיה סגור וכששיקשקתי אותה יצאו ממנו קולות של נוזלים, ונכון שאין סיכוי שמשהו עוד חי שם ובכלל היא הייתה שבורה לגמרי וזה לא באמת יכול לפגוע באקוסיסטם של החוף. אבל. החוכמה היא לדעת לשחרר או משהו כזה, לא? אז שיחררתי והנחתי אותה באיזה מקום על החוף שנראה לי מספיק מכובד מצד אחד ומספיק דיסקרטי מצד שני, שלא ידרוך עליה איזה פיל. וידעתי שעשיתי את הדבר הנכון כי בכלל כל העניין היה למצוא את זה ואין צורך להיות רכושנית.
במהלך קצת פחות אתי החלטתי לקחת איתי חלק (קטן) מהצדפים שלי (בכל זאת אני קצת רכושנית). את רובם השארתי לדיירים הבאים שהיו מספיק ברי מזל ועם אינטואיציות מספיק טובות בשביל להגיע לאנקיט ואנקל. לקחתי את הקטנים יחסית, את אלו שלא יעכבו אותי בגללם בשדה התעופה. ולקחתי מהמרפסת מובייל שהכנתי ועכשיו הוא תלוי באמבטיה בבית החדש שלי ביפו, ובכל פעם שאני עושה פיפי אני רואה אותו ונזכרת איך באנדמן הרגשתי כמו צדף ואיך הייתי עוצמת עיניים בלילה ורואה בדמיון שלי רק צדפות וצדפים וקונכיות, המוני המונים שלהם.
