מעניין אם אי פעם במצב חירום בטיסה הנוסע שישב ליד יציאת החירום הוא זה שתפעל את הסיטואציה.
הדיילת הצרפתיה גבוהה וגדולה וכואבות לה הכפות רגליים. ראיתי אותה מסובבת את נעלי העקב שלה באוויר בזמן שהיא והדייל השני הציעו לנוסעים לפנינו בושם. נראה לי שאחד מהם אשכרה קנה, לא ידעתי שיש אנשים שעושים את זה אבל הנה גם מאחורי מישהו קנה. זה באמת משתלם? כשאני חושבת על זה הגיוני שכן. הדיילת מדברת רק צרפתית עם הנוסעים למרות שאני בטוחה שהיא יכולה גם באנגלית, אבל בסדר, שתהנה עם השפה היפה והסקסית שלה.
אני כנראה יושבת במקטע האינטלקטואלי של המטוס כי כולם סביבי קוראים ספרים. מישהו אפילו קורא עיתון. ככה זה כשטסים בלואו קוסט ואין אספקת בידור. אני כבר כמעט סיימתי את הספר שהתחלתי בטיסה הזו וזה לא טוב כי לא הבאתי עוד ספר לחופשה הקצרה. אבל מאחורי, בשורות האחוריות, יושבת חבורת גברים ענקית שלכולם יש הרבה שיער שחור מסורק אחורה בקפידה עם ג'ל. אני מודה שהם הפחידו אותי בהתחלה אבל כשהמטוס עוד היה על הקרקע הם איכשהו גרמו לכל הנוסעים במטוס לשיר bon anniversaire למישהו, הייתי עם אוזניות אז פספסתי את ההתחלה ואני לא יודעת למי שרנו. וזהו, הם צוות הווי ובידור של הטיסה ועד כה עשו את זה בטוב טעם ובלי להציק.
הזוג שיושב לידי גרים ביפו, מה הסיכוי? והיא מכירה את הבוס שלי והייתה מעצבת גרפית של מגזין טיולים ואז פתחה חנות ספרים ואז נהייתה מורה לשיטת אלכסנדר. ומה הסיכוי שכל המקצועות שלה ישמעו לי כל כך אדירים? יחי הפרינט ויחי המילים היפות ויחי היציבה הנכונה. כשהיא סיפרה את זה הבנתי למה בתחילת הטיסה היא שאלה איזה ספר אני קוראת, ובאופן כללי כל הדברים שהיא נראו לי מאוד מתאימים לאיך שדמיינתי אותה כשרק הסתכלתי עליהם עולים באיחור למטוס ומתיישבים בשני המושבים שלידי שכבר קיוויתי שיישארו ריקים, למרות שאני שמחה שהם הגיעו ושמחה שאני בחרתי דווקא את המושב הזה ולא את זה שמאחורי שגם היה פנוי כשעשיתי צ'ק אין באתר כי חוץ מזה שאהבתי את המקצועות ואת החיוך שלה, בשורה שמאחורי יושבים זוג עם תינוק שמשתעל שיעולים מפוקפקים ואני רק החלמתי ואני בדרך לחופשה אז לא מתאים.
חשבתי שאם המטוס יתרסק זה יהיה מוזר להתרסק לבד ותהיתי אם יהיה לי איזשהו מומנט עם הזוג הזה שלידי. אני לא חושבת שפעם הייתי חושבת על התרסקויות בזמן טיסות.
אני מרגישה שאמצע הלילה למרות שרק 21:00. היובש של המטוס שורף לי בעיניים ואני כבר כמעט רואה מטושטש את המילים שאני כותבת כאן ואת המילים שאני קוראת בספר. אני מרגישה שהלחיים שלי מתקשחות ונהיה לי קשה לחייך, והאף שלי סתום אבל כשאני נושמת מהפה מתייבש לי הגרון.
אז חבורת הגברים איבדה את טוב הטעם ועכשיו הם שרים שירים באיטלקית אני חושבת ואת "הבאנו שלום עליכם" (בריפיט), יותר צועקים משרים, ואני מרגישה כמו בטיול שנתי או בהסעה חזרה מחתונה שהספסל האחורי לא נותן לאוטובוס לישון. האמת שהם שרים יפה, אני חושדת שאולי אפילו הם בעצם איזו מקהלה או משהו, ובכל זאת זה קצת מוזר וקצת מציק לשיר ככה במטוס. אפילו יש להם בידורית קטנה. חלק מהאנשים מצלמים אותם וחלק מצקצקים ובכלל חשבתי שאסור לעשות דברים כאלה בטיסה אבל הקברניט אמר להם בצרפתית תודה על המוזיקה אז כנראה שמותר. אני מנסה לראות בכל הסיטואציה הזו דבר יפה. ציקי, המורה שלי לנהיגה, לימד אותי שהשתלבות נכונה היא כזו שבה אני לא גורמת לרכבים הנוסעים להאט או לשנות באיזשהו אופן את הנסיעה שלהם, בקיצור, לא להפריע לאף אחד. זה אחד הדברים שהכי לקחתי איתי משיעורי הנהיגה ואני חוששת שאולי ככה אני מתנהלת באופן כללי, לא להפריע לאף אחד. לא שזה רע בהכרח אבל זה צריך להיות במידה כי כדי לחיות חיים מלאים אני צריכה להפריע, אני חושבת.
סיימתי את הספר בטיסה אבל מזל, השכנים שלי לשורה נתנו לי במתנה את הספר שהגבר סיים לקרוא, מאוד מאוד מהר אני מוכרחה לציין. רציתי לתת להם את הספר שלי בתמורה אבל הם אמרו שיש להם עוד מספיק ספרים במזוודה. קשה לי להסביר כמה מחוות קטנות של נחמדות יום-יומית הן מרגשות ואפילו אפריז ואכתוב שנותנות טעם לחיים. סתם להיות נחמדים לאנשים אחרים לא כי צריך ולא כי ראוי ולא כי זה מנומס אלא פשוט כי זה כל כך יותר נעים לכולם. קצת מבאס אותי שזה לא מובן מאליו ומצד שני אם זה היה מובן מאליו זה לא היה מרגש, אז לפחות זה.
