but the sun is still in the sky and shining above you

כשהתחלנו לראות באופק את ארובות אשדוד הספינה נעצרה, כמובן, אבל כבר לא היה לי אכפת. ידעתי שזה יקרה או שלא ניסיתי יותר לדעת כלום. בימים שחלפו ראיתי את כל הניסיונות שלי להיאחז באיזושהי וודאות מתגחכים מול המציאות, וכך התחושות שלי נפרמו אחת אחרי השניה עד שבבוקר הזה כבר לא נותרה לי אחיזה באיפה אני ולמה. הרגשתי כמו עלה שהרוח נושאת לפה ולשם או כמו דמות במשחק.

אחרי כמה שעות, כשאישרו לנו להתקרב לנמל, המים התמלאו מדוזות, ענקיות ולבנות, כחולות וקטנות. הבטתי בהן מהסיפון העליון בקומה 10 והרגשתי שזה סימבולי. חשבתי על הים הטוב שמקיף אותי מכל הכיוונים, שנושא על גבו אותי ואת המפלצת הצפה הזו, את החקיין של אלביס ואת כולנו הפליטים. חשבתי על כמה שהוא חסר לי כשהייתי תקועה רחוק ממנו באמצע היבשת, כשעמדתי בכל בוקר במרפסת הקטנה והרחתי את הריח המיוחד של עיר אירופאית שעוד לא התעוררה.

הלב הוא דבר מעניין ומטופש. יום אחד שכבתי במיטה הגדולה והנוחה במלון פרסיאדוס והרגשתי בכל הגוף שלי צורך דחוף לעוף משם, שמישהו יבוא ויקח אותי הביתה. כמה ימים אחר כך שכבתי באותה מיטה ומילא אותי עצב עמוק כי זה היה הלילה האחרון בפרסיאדוס וכבר התגעגעתי אליו. למרות שנמאס לי מהכל רציתי לעשות הכל שוב - לקום בבוקר וללכת לגיישה לאכול בריז בול ואז ללכת לרטירו לשכב על הדשא ולהזיע ולהביט מעלה בקסמי הקומורבי.

בזמן שהמתנו על הסיפונים המנהיגים החליטו שנגמרה המלחמה אז כשהנחתי את כפות רגליי על אדמת הארץ לא רציתי לנשק כלום אלא רק להתקלח ולישון. על המסך הקטן באוטובוס שלקח אותנו לתל אביב, במקום שמות התחנות היה כתוב "ברוכים השבים עם כלביא ביחד ננצח", והכל בחוץ היה שקט והרגשתי כאילו יש לי קצר בתודעה, כאילו כל זה היה מתיחה.

האדמה ממשיכה לזוז מתחתי באופן מוחשי לגמרי. חזרתי לטבול בים שהתגעגעתי אליו, ונחילי המדוזות מאשדוד לא מתקרבים כל כך, ואני מנסה לתפוס קצת קומורבי מחלון המקלחת למרות שהוא לא עוצמתי כמו ברטירו. אם אני מתקלחת לפנות ערב אז נכנסת מהחלון קרן שמש ברורה מאוד והרסיסים של המים בתוכה נראים כמו ריקוד מטורף. אני חושבת על צ'יקיטיטה ואני שרה לעצמי, you and I cry but the sun is still in the sky and shining above you. השמש שוקעת ונמסה לתוך הים כמו איזו פטריה ואני מסתכלת עליה ויודעת וזוכרת שניפגש מחר, לא משנה איפה אהיה.