השיר של קומאר

עודכן ב: מרץ 29



אני כל כך אוהבת מוזיקה הודית. אני באמת חושבת שיש להודים את הגרוב הכי טוב בעולם, ואפילו בפורים האחרון שהייתה בו אווירה מוזרה למרות שהיינו בירושלים שהיא ה-עיר של פורים, אפילו שהייתי קצת חסרת אנרגיות והמסיבה קרטעה וכבר רציתי ללכת הביתה, הגיע שיר הודי ופתח לי את כל צ'אקרות הריקוד. כי במוזיקה הודית הרגליים מקבלות חיים משלהן והן קלילות וזזות בלי שצריך לחשוב על איך להזיז אותן. המנוע הוא בכפות הרגליים כמו שאומרים בשיעורי גאגא. הבוקר עשינו מסיבה בבית ושמנו את השיר ההודי שלנו - Sodakku, או "השיר של קומאר", ששמענו לראשונה בנסיעת אוטובוס בטאמיל נאדו (טאאאאמיל נאאאאדו, אנא קראו את זה במלעיל) והוא שיר וואו! שיר מושלם להוציא את האנרגיות העודפות של ההסגר, וקפצתי והסתובבתי והזעתי אבל כפות הרגליים שלי היו קלילות ואני לא יודעת איפה המשקל שלי היה, באוויר כנראה, כי ידעתי שאני לא עושה רעש לשכנים מלמטה.


אני כל כך אוהבת מוזיקה באופן כללי. אחד הדברים הכי גרועים בפרידות הוא שהן הורסות את מרבית השירים האהובים, הכל נהיה קשור לזוגיות שנגמרה ולפרידה והכל צובט בלב וגורם לרצות למות קצת, כי זה לא כמו שיש מצב רוח מחורבן ואז אולי כיף לשמוע שירים עצובים ולבכות איתם או שירים כעוסים ולהוציא את העצבים איתם, פרידה זה ב-level אחר והרסני. וזה מה שקרה לי לפני כמה שנים כשהייתה לי פרידה קשה - רוב השירים שאהבתי בעולם נהרסו ברגע אז שמעתי הרבה להיטי פופ שהצליחו לא לדכא אותי ועוד מוזיקה שבחיים לא הייתי שומעת לפני אז היא לא הזכירה לי כלום. זה לא באמת קשור למוזיקה הודית, אהבתי אותה תמיד, אבל אני מספרת את זה כדי להגיד שאחרי שכל החיים תפסתי את עצמי כאוהבת מוזיקה אמיתית פתאום היחסים שלנו נהיו מורכבים, ולאחרונה אני מרגישה שהיא חזרה להיות הפסקול של החיים שלי וזה משמח. עוד דבר משמח זה לגלות שירים ממש במקרה, שפתאום יש ברדיו שיר שלא שמעתי מעולם והוא לופת אותי לגמרי, או למשל באוטובוס בטאמיל נאדו.


אז טאמיל נאדו זה המקום הכי מדליק בהודו לדעתי והכי הודי כמו שדמיינתי את הודו. כשהיינו שם כל הרצפות היו מלאות בקולאם (kolam), שזה מין מנדלות צבעוניות שהנשים מציירות עם אבקות שהן זורות להן כאילו זה הדבר הכי קל בעולם וזה ממש לא, והכל צבעוני וחי ומבולגן ומסריח ומריח מעולה, ויש ברחוב דוכנים עם סירי ענק ובהם למון רייס שזו המנה הכי טעימה מבין כל האוכל הכל כך טעים שיש בטאמיל נאדו, וגם הכי זולה, ואם אוכלים אותה עם פלפל חריף מיובש זה בכלל מטריף. חוץ מזה, בטאמיל נאדו מדברים טאמילית שזו שפה מגניבה ו"תודה" אומרים "נאנדרי" עם ר' מתגלגלת וזה די קשה להגות, או לפחות לי זה קשה. ואון טופ אוף אול, המוזיקה הטאמילית היא תמצית המדליקות של המקום הזה. נסענו הרבה בלוקלים בטאמיל נאדו, שהם האוטובוסים המקומיים שלרוב יש בהם ספסלים בלי הפרדה בין המושבים ועל הספסלים מתיישבים הרבה יותר אנשים ממה שהייתי מצפה, וגם כשנדמה שהספסל שיושבים עליו כבר מלא באנשים, אז לא, סביר להניח שתתיישב עליו עוד אישה או עוד ילד או עוד זקן ואף אחד מהיושבים לא יקום, פשוט נשב כולנו אחד על השני, ומהצד ידיים של אנשים שעומדים עם שקי הענק שלהם שמי יודע מה יש בהם יכנסו לנו לתוך הפנים. מיותר לציין שאף פעם אין מזגנים בלוקלים ושהם נוסעים במהירות של 20 קמ"ש בערך, אבל זה מספיק בשביל שאם יש רוח בחוץ היא תצליח קצת להקליל את האווירה. אז בתנאים כאלו לפעמים קצת קשה לשמוע מוזיקה באוזניות, למשל, ולכן זה מזל שהרבה מאוד נהגים שמים מוזיקה בווליום גבוה שתנעים את הנסיעה, ובתרחיש מהסוג הזה גילינו את השיר הוואו שאיתו רקדתי הבוקר. אני ממש ממליצה לשים אותו ברקע עכשיו ולדמיין את עצמכם בלוקל הודי כזה עם הודים יושבים עליכם ורוח חמה מייבשת קצת את הזיעה שלכם: https://www.youtube.com/watch?v=ZVx_ELdttg8.


מדהים, לא? ומלא שירים טאמיליים הם כאלה, ממש מהירים וממש קצביים וגורמים לי לחייך ולרצות לקפוץ בכל החדר. שזו כאמור, התמצית של טאמיל נאדו.


אני לא זוכרת איך גילינו איך קוראים לשיר, בטח עשינו את הקטע הזה של שאזאם שהוא מאזין לשיר ושומר אותו בשביל לבדוק בשבילנו אחר כך, כשיהיה וויי-פיי, איזה שיר זה. איזה גאון מי שהמציא את שאזאם. פעם הייתי כותבת שברי משפטים לא נכונים בפורום של תפוז כדי שאנשים יעזרו לי לזהות את השיר. בקיצור, זהו, זה נהיה השיר ההודי האהוב עלינו ביותר, השיר ששמעתי בכל פעם שרציתי לשמוח או לרקוד או לשכוח שאני נרמסת תחת סארי דוקר של נשים הודיות ומתחככת בזיעה שלהן. אחרי כמה שבועות עלינו על קרוז לאנדמן. סתם, זה לא באמת היה קרוז, אבל כל מי שמגיע לאנדמן צריך לעבור את מקטע השייט מפורט בלייר, ויש ספינות ברמות שונות, יש את הממשלתית שהיא הכי זולה אבל קשה להשיג אליה כרטיסים או שאי אפשר להזמין מראש או משהו, אני לא זוכרת, ואז יש כלמיני יוקרתיות יחסית, וזה מצחיק כי מדובר בשייט די קצר אבל הם לוקחים אותו מאוד ברצינות. אז בשייט שלנו הייתה מסיבה על הסיפון, ממש מסיבה, עם די ג'יי ומלא צעירים שרקדו בטירוף וההודים רוקדים ממש טוב, אני מסתכלת עליהם ומקנאה בהם שיש להם את הגרוב הזה בדם, לא כמו הדם האשכנזי שלי. באיזשהו שלב איתי ואני רצינו להתלהב מזה שאנחנו מכירים שיר טאמילי מעולה אז הלכנו לדי ג'יי וביקשנו שישים את השיר שלנו, והוא שם, ו-וואלה, לא הייתה התלהבות גדולה בקהל אבל אנחנו השתדלנו להיות בטירוף שלנו ואיתנו היה בטירוף גם קומאר שהיה רקדן מעולה. בחיי שאני לא זוכרת אם שאלנו אותו איך קוראים לו או שאיתי המציא לו את השם קומאר וזרמנו עם זה, פתאום האופציה השניה נשמעת לי יותר הגיונית. בכל אופן, כך הפך סודאקו לשיר של קומאר.


אז רקדנו עם קומאר, זה היה לפני שנתיים בדיוק, במרץ 2018, ובמרץ 2020 רקדתי בסלון וחשבתי על קומאר ועל טאאאאמיל נאאאאדו ונכנסה לי עוד ועוד ועוד אנרגיה לכפות הרגליים ולאגן ולכל הגוף. בשיעורי גאגא מדברים על אחוזים של השקעת אנרגיה. עכשיו תשקיעו 20%, עכשיו 50%, עכשיו 80%, עכשיו 100% ותספרו ten, nine, eight, seven, six, five, four, three, two, one, ויש מורים שכשמגיעים ל-one אז הם שוב מתחילים לספור מעשר אחורה וכמובן שאנחנו מגלים שאפשר להמשיך, שאפשר אפילו לעלות עוד מה-100%, והמטרה היא להראות לנו שגם כשאנחנו חושבים שניצלנו את כל האנרגיה אז לא, יש שם עוד, והמאגרים שלנו הם הרבה יותר גדולים ממה שנדמה לנו.

המאגרים שלנו הם הרבה יותר גדולים ממה שנדמה לנו.

המאגרים שלי הם הרבה יותר גדולים ממה שנדמה לי.

אני רק צריכה לשמוע את השיר של קומאר ובשניה אני נזכרת בזה.










39 צפיות
  • Facebook
  • Instagram

© 2019 by I want eyes always

כל הזכויות על כל התוכן הכתוב והמצולם המופיע באתר שמורות ל"אני רוצה תמיד עיניים"