ג'ון אמרה לסרינה שהיא ריקה ושהיא תמיד תישאר ריקה, ואפילו עם כל הדברים הנוראיים שסרינה עשתה חשבתי שזה דבר איום להגיד למישהו כי באמת אם יש דבר אחד שאסור לאבד זה את המלאות. לפעמים גם אני מרגישה ריקה וזו תחושה קשה אבל אני זוכרת שהיא זמנית, וכשאני מלאה זה מנצח, זה להסתכל על כל המאדר פאקרז ברחוב ולדעת שהם לא יודעים מה יש בי, שאני בעצמי עוד הולכת להידהם מהכוח שיש בי.
איך מתארים תחושת מלאות? אולי זה משהו שדומה לכוח או תשוקה. לא, לא כוח, זה יותר עדין מכוח ויותר שקט ונוכח, אבל זה גם כן כוח כי זה כוח החיים. המלאות ממלאת את כל הגוף ואת הפנים והן כאילו נמתחות מבפנים ומתעוררות, למרות שאולי מבחוץ לא נראה ששום דבר זז חוץ מהאוזניים שנעשות דרוכות יותר, כמו של חתול.
יש למשל את הספר On the Road של ג'ק קרואק שהוא כולו מלא במלאות. העניין שם זה לא הדמויות או ההתרחשויות, הדמויות דווקא די ריקות לפעמים ואין יותר מדי התרחשויות, אבל זו האווירה. היא מרחפת מעל הכל ובה בעת היא נוגעת בדבר האמיתי החי המתפרץ. ויש גם את שני השירים הראשונים בתיקיית קט סטיבנס בטלפון הישן שלי שהייתי שומעת בנסיעות בטיול, והייתי שומעת אותם לא מעט כי כמעט ולא הייתה לי מוזיקה בטלפון ועל אחת כמה וכמה מוזיקה שאני אוהבת, בגלל תקלה טכנית מסוימת שלא ארחיב עליה עכשיו. אז השירים האלה של קט סטיבנס, בכלל לא הכרתי אותם לפני זה, וכשפתאום הם נשמעו באוזניות שלי זה היה כמו לקבל זרם חזק של מים לפנים מרוב שהם מלאים. היה שם את Another Saturday Night שאחר כך גיליתי שזה בכלל שיר של סם קוק במקור, אבל אצל סם קוק זה אחרת, הוא גרובי וכשאני שומעת אותו אני מרגישה במסיבת ערב שבת שבה כולם עומדים עם בגדים צבעוניים ורוקדים ריקודי סיקסטיז, ולעומת זאת אצל קט סטיבנס יש בהתחלה את צליל הסינתיסייזר הזה או מה שזה לא יהיה, ואז הוא מתחיל לשיר ויש בקול שלו מין דחיפות שמתגברת ומתגברת עד הפזמון האחרון שהוא שיא של נואשות החיים היפה. והשיר השני זה Can't Keep It In ששם הוא פשוט בא ככה מהתחלה וגם אומר שהוא "can't keep it in". והשירים האלה כל כך מלאים עד שהם עולים על גדותיהם וזולגים לי דרך האוזניים לתוך הגוף וגורמים לי לרצות לבכות. אבל בקטע טוב.
אני רוצה להאמין שהמלאות הזו נמצאת שם כל הזמן וזה אולי כמו גחלים של מדורה שרק צריך מדי פעם לנשוף עליהם או לנפנף והאש תתעורר. לפני כמה חודשים עשינו קמפינג עם חברים ולפני שהלכנו לישון שפכנו מים על הגחלים של המדורה והבנים כמו בנים סימנו טריטוריה והשתינו שם, ובכל זאת כשכבר היינו באוהל בשק שינה ואיתי כבר ישן וכולם ישנו באוהליהם, פתאום שמעתי את האש חוזרת. באותו לילה כיביתי את האש כדי שלא נשרוף את היער ו/או נמות אבל אני רוצה להאמין שבתוכנו זו כזו אש עקשנית, שגם אם ישתינו עליה היא עדיין תישאר שם רדומה ותוכל להתעורר שוב עם משב רוח של מילים מסוימות או קולות מסוימים.
באוטובוס יש לי זמן להתבונן ואיזה ערב בדרך חזרה הביתה ראיתי איש אחד רץ ברחוב והוא דילג והסתובב סביב עצמו וקפץ על כל הצורות של הבטון של הרחוב ורקד, ואין לי מושג אם זה היה מרוב שמחה או מרוב כעס או מרוב ייאוש אבל זה הזיז אותי כי הנה איש מלא באש שמרקידה אותו.
אני גם אספר שהייתי בגאורגיה עכשיו וזו הייתה הפעם הראשונה שחזרתי למקום שטיילנו בו, וגאורגיה זה לא סתם מקום (למרות ששום מקום הוא לא סתם מקום), אלא המקום שבו המסע ההוא הסתיים וגם זה שבו היינו בשיא הטיילנות שלנו ואולי אני הייתי בשיא של האדם שאני רוצה להיות, כלומר ידעתי כמה כוח יש בי ולא פחדתי מהמאדר פאקרז ומעצמי. אז בקיצור, גאורגיה בשבילי היא הרבה מעבר למדינה הקסומה שהיא, שגם עכשיו כשהיא כולה בצבעים של חום-אפור-שלג היא כל כך יפה, וכשהתחלנו בנחיתה היה לילה וגאורגיה לא ממש מוארת אבל גם בתוך החשיכה התחלתי להתרגש, וכשראינו את האורות של טביליסי הרגשתי איך כל הגוף שלי מתמלא בזכרונות ובתחושות ונהיו לי דמעות בעיניים, ונזכרתי איך יותר משנה וחצי לפני כן המראנו מטביליסי ואמרנו שוב ושוב ושוב שהכל נשאר איתנו ובתוכנו, ואחרי ככלות הכל זו המלאות.
