ביג בלגן



במשך 11 חודשים הסתובבתי במקומות שלא דיברתי את השפה שלהם, לא מעבר לחמש המילים הקבועות שלי. יש לזה חסרונות כמובן. לפעמים מאוד קשה לברר מידע קריטי או לשאול שאלה מאוד פשוטה או שאלה על דברים שמאוד מעניינים אותי, ובאופן כללי עומק הקשר די מוגבל מראש כי חיוכים ופנטומימה וחיבוקים זה נחמד מאוד ואפילו מרגש במקרים מסוימים אבל אי אפשר לעשות מזה חברות. אבל יש בזה גם יתרון עצום שלא כל כך שמתי לב אליו עד שחזרתי לארץ ונהיה לי רעש תמידי בראש: כשלא מדברים את השפה המקומית יש מלא שקט.


הלכתי בשוק מחנה יהודה ביום חמישי בערב ועוד בזמן הסליחות וזה היה סיוט. מכאן משם מכל מקום רוצים אותי עכשיו רוצים אותי. ובכלל לא רוצים אותי באופן אישי אבל ככה זה מרגיש. וזה היה לי מוזר כי זה לא שבשנה האחרונה טיילתי לבדי במרחבים אינסופיים כל יום, בכלל לא, יצא לי לא מעט להידחס ולהידחק ולהזיע עם עוד רבים וטובים אבל אף פעם לא הרגשתי את האימה הזו שהרגשתי במחנה יהודה. ואז הבנתי - זה כי לא הבנתי מה אנשים סביבי אומרים.


ברגע שלא מבינים את השפה הכל זה רעש - פטפוטי האנשים שנדחקים סביבי בשוק או בפסטיבל וצעקות האנשים שנמעכים איתי בתור והרדיו של הנהג שבפול ווליום כל הנסיעה והטלוויזיה שדולקת בחדר הסמוך. הכל זה רעש, כמו לשמוע קדיחות של שיפוצים למשל, זה אולי מציק אבל אז מתרגלים. בקורס פסיכולוגיה קוגניטיבית למדתי שקוראים לזה הביטואציה: ירידה בעוצמת התגובה לגירוי מסוים בעקבות חשיפה מתמשכת אליו. לפעמים זה אפילו יכול להפוך לרעש נעים, כמו איזו מוזיקה סופר אלטרנטיבית. אז אולי חם ומציק לי ואולי גם רועש, אבל זה לא מפריע לי להמשיך לחשוב מחשבות משלי.


לעומת זאת, כשאני מבינה מה אנשים מסביבי אומרים זה כבר משהו אחר לגמרי. המוח שלי כבר לא עומד לרשותי כי החטטן הזה רוצה לשמוע את כולם, להקשיב לכל פיסת שיחה שהוא קולט. והמילים הן כבר לא רעש - הן נושאות איתן מידע ומשמעות, מעניינים או לא מעניינים, כך או כך זה מטען שמעסיק את המוח והשם ישמור לפעמים נכנס גם ללב, ואז יש עוד חומר לעבוד איתו ואין שום שקט. ואז המוח בטירוף, מתפזר לכאן ולשם ולא מצליח לשים לב לשום דבר - לא לציפורים שעומדות על חוט החשמל מעל הראשים הנדחקים ולא לשיר יפה שבוקע מתוך אחד מבתי הקפה ובטח ובטח שלא נשארים לו משאבים לחשוב מחשבות משלו.


ראיתי הופעה ביפו ומדי פעם קלטתי שהפסקתי לזוז ואולי קצת לנשום ואני בוהה כי אני מקשיבה למילים של השירים. קשה מדי להתעלם ממילים שאני מבינה. אני לא מבינה למה בעברית אנחנו משתמשים באותה מילה - 'שירה' - גם ל-poetry וגם ל-singing כי מדובר פה בשני דברים שונים לגמרי, לפחות בחווית המשתמש. לפחות בחווית המשתמש שלי. אני לא יכולה להרגיש את הגוף שלי מתמלא במוזיקה עד שהמוח עובר למצב טיסה כשזה שיר בעברית, ואני עוד מאלה שטובים בלהתרכז.


יש שאלון טיפשי כזה (שהוא גם אחלה בילוי חברתי), "20 שאלות שלא ניתן לענות עליהן", ואחת השאלות היא "מה היית מעדיף- לדבר ולהבין באופן שוטף את כל השפות בעולם, או את היכולת לדבר עם חיות?". פעם התלבטתי על השאלה הזו כי בתכלס יותר מעניין אותי לדבר עם אנשים למרות שזה יכול להיות מגניב מאוד לתקשר עם חיות ולהבין מה נסגר שם בעולם שלהן, ועכשיו אני מתלבטת באופן אחר כי אני חושבת שזו חתיכת מתנה מעייפת להבין מה כולם אומרים כל הזמן.



0 צפיות
  • Facebook
  • Instagram

© 2019 by I want eyes always

כל הזכויות על כל התוכן הכתוב והמצולם המופיע באתר שמורות ל"אני רוצה תמיד עיניים"