וויילד ווילדרנס

במכולה שלנו בווילדרנס אפשר היה לפקוח עיניים ולראות את ההר. אפילו לא היה צריך להסית את הוילון, כל המכולה הייתה חלונות גדולים ורק היה צריך להגביה קצת את הכרית וזהו - קצה פוך לבן והרים ירוקים גדולים מול העיניים.

מהמכולה השניה אפשר היה לראות את הסרפנטין, שהוא הנהר היפה ביותר שראיתי מימי, מתפתל כמו נחש בין קני סוף שנמשכים כמעט עד האופק. הסרפנטין שבה אותי, יכולתי להסתכל עליו עוד ועוד ועוד ולא שבעתי, בכל שעה ובכל יום ובכל תאורה הוא רק נראה לי עוד יותר מרהיב. והשם שלו כישף אותי, סרפנטין, כמו באגדה יפה ורחוקה.

כששמעתי שיש בדרום אפריקה מקום בשם ווילדרנס מיד רציתי להגיע אליו. בכלל השמות בדרום אפריקה מסקרנים - קליין קארו, ליידיסמית', ציציקמה, סטלנבוש, סנט פרנסיס ביי, אודסהורן, מויזנברג. וכמובן, כף התקווה הטובה. שמות שמציתים את הדימיון, שמות שגורמים לי לחשוב על מגלי ארצות. אין סיכוי להרגיש פחות ממצוין במקום שנקרא כף התקווה הטובה, וכשנוסעים במרחבים של הקארו הקטן מוכרחים להרגיש כמו אנשים קצת אחרים, קצת יותר הרפתקנים מהרגיל. ובווילדרנס, כך קיוויתי, נמצא את הפרא.

בווילדרנס מצאנו דווקא עגלת קפה שבה בחור שנראה כמו גולש אוסטרלי מכין קורטאדו עם מיקס של חלב שקדים וחלב קוקוס, ומשווק בצורה שאי אפשר לסרב לה "בוצ'ו באלם" - משחה בריח של בריאות וכמובן בריאה לכל תחלואי העור.

בווילדרנס גם ישבנו במסעדה על החוף ושתינו יין לבן קר קר קר והתעטפנו בכל הבגדים שהיו זרוקים לנו באוטו ותצפתנו עם המשקפת שלנו על הים, חיפשנו לוויתנים. כשחזרנו לארץ במשך כמה שבועות המשכתי לדמיין לוויתנים בגלי הים התיכון.

והאנשים בווילדרנס נראו כולם בריאים וחזקים וחיוניים, כאילו הם שותים שייקים של מאקה כל בוקר ויוצאים לריצות בטבע ובטח גם מורחים בוצ'ו באלם על עור הפנים שלהם.

אבל היה גם פרא.

היו בווילדרנס יערות שהרגישו פרה-היסטוריים, עם אוויר וריח קרים ולחים של יער, וחזזיות ופטריות וטחבים ושרכים ועוד צמחים של יער שאני לא מכירה את המילים שלהם כי בישראל אין יערות כאלה, כל כך ירוקים ועתיקים ומלאי הוד והדר וחיים.

ובווילדרנס עלינו על קיאק עם יותר מדי ציוד, כי שכחנו שקיאק בעצם מתמלא במים, וחתרנו בפיתולי הסרפנטין והמים היו כמו השמיים וקני הסוף הקיפו אותנו ומעלינו וסביבנו חגו ושטו ציפורים ואווזים וברווזים וכלמיני עופות שניסיתי לזהות עם מגדיר ציפורי דרום אפריקה שלי ואף פעם לא הצלחתי.

ובמכולה שלנו בווילדרנס יכולתי לשכב במיטה עם המצעים הלבנים ודרך החלונות הגדולים לראות את ההרים הירוקים הגדולים, לראות את העננים יורדים על ההרים וטובעים לתוכם עד שהגיעו למטה לסרפנטין, ויכולתי לראות את העננים עולים מתוך הסרפנטין למעלה להרים ובסוף גבוה לשמיים. יכולתי לעמוד מחוץ למכולה ברוח הקפואה מתחת לזרם המים החמים ולהתרחץ במוצרי הלבנדר הטבעיים שלי, ולהביט על ההרים ועל השמיים ועל הסרפנטין ולהרגיש את העולם כולו נכנס לי לגוף דרך נקבוביות העור וממלא אותי מבפנים בקור בחום בכל הצבעים, בתקווה בהרפתקנות בפרא, בכל התחושות.