Κάβο Ματαπάς



בדיפסט דיפ של דיפ מאני נמצא פתח השאול, שנראה יותר כמו גן עדן עם אנרגיות מוזרות.

קוראים למקום כף מטפן או כף טנרו וזה הקצה הדרומי ביותר של מאני הלאקוני שהוא בעצמו החלק הדרומי ביותר של יוון ושל אירופה היבשתית כולה.

ושם לפי האגדה שוכן פתח השאול - מערה שהיא הכניסה לממלכה של הָדֵס. ככה קראתי בבלוג של כנרת ומיד רציתי לנסוע.


בדרך לפתח השאול עוברים במפרצים הכי יפים בעולם, יפים ונטושים וקצת מפחידים. אני לא יודעת אם זה אוקטובר או הקורונה אבל כך הם היו, מפרצים פרוצים סוערים מרהיבים ומטרידים. בכלל, כך היה כל דיפ מאני באותם ימים.

בפעם הראשונה הגענו לכף מטפן מאוחר מדי, כבר היה אחר הצהריים ועוד היינו צריכים לחזור את כל הדרך צפונה אל המצוק בו ישנו, אבל פתח השאול קרא לי. לא רחוק ממנו יש מגדלור, שהוא באמת באמת הקצה הדרומי, וצריך ללכת בשביל קטן על סלע היבשה השוממת עם רוח בפנים עד שבסוף מגיעים. בכלל לא תכננתי ללכת עד לשם, היה מאוחר ואיתי מזמן נעצר במפרץ קסום כדי לשחות ולהירגע ולקרוא ספר. אבל לא יכולתי לעצור. הלכתי והלכתי ואז כבר ראיתי באופק את המגדלור אז המשכתי ללכת ביתר שאת, ממהרת לבדי על הגבעות השוממות ונושמת את אווירת השאול הגן-עדנית של הכף. כמה טיפשי ללכת כל כך מהר במקום כזה ולמטרה כזו, אבל הצעדים הנמרצים שלי היו אמורים לפצות על ההתנהגות חסרת האחריות שלי, על זה שאני לא יודעת לאן אני הולכת וכמה זמן זה ייקח. פחדתי שאיתי ידאג לי מהמפרץ שלו או יכעס עלי שתמיד אני מושכת אבל לא יכולתי לעצור, לא יכולתי לא להגיע למגדלור עד שכבר הגעתי לחלק הדרומי ביותר של היבשת. אז לפחות אעשה את זה מהר.


ובסוף הגעתי אליו, קצרת נשימה וצמאה ועם לב מלא. הייתה שם משפחה אחת והיה נראה שהם בנחת, שהם מבלים כבר איזה זמן במגדלור, שהם לא מרגישים את הרוח של הדס מרחפת כמו שאני הרגשתי. ועדיין הלב שלי היה מלא ומסופק, והרגשתי את מה שאני מרגישה כשאני לבד בטבע מגיעה רחוק או גבוה יותר ממה שתכננתי, שזה משהו שדומה מעט להקלה.

עשיתי את זה.

ועכשיו אני צריכה לחזור, ומהר.


איתי כמובן דאג לי רק קצת ובטח לא מיהר, ובדרך חזרה צפונה השמש שקעה על הראש שלנו, וכף מטפן המוזר נשאר אצלנו במחשבות.

אז חזרנו אליו למחרת מהצד השני של לשון היבשה של מאני, והפעם כדי להישאר ללילה. אין שום דבר בכף חוץ מגסטהאוס אחד של שני אחים היפים ומסעדה שכל מבקרי היום אוכלים בה ובערב היא ננטשת כי אף אחד לא נשאר לישון בפתח השאול ובעצם אני לא יודעת איך האחים ההיפים מתפרנסים. אבל אנחנו נשארנו שם וכשירדנו בערב למסעדה האורות כבר היו חצי כבויים והדליקו אותם שוב בשבילנו. פחדתי להזמין דגים, הכל היה נראה כל כך עזוב שלא יכולתי להאמין שיש שם משהו טרי, אפילו שהמסעדה נמצאת ממש על הים ושעתיים לפני כן כנראה הייתה מלאה. אחרי שסיימנו לאכול כיבו שוב את אורות המסעדה וכל הכף היה חשוך בצורה בלתי רגילה. ישבתי במרפסת וניסיתי להסתכל על המפרץ הקסום, זה שאיתי שחה בו אתמול ושעכשיו אני רואה מחלונות חדרי, אבל לא ראיתי כלום. הכל היה כל כך חשוך ונטוש ושקט, וממה בכלל יש לפחד כשאין כלום אבל פחדתי. ככה זה עם מקומות פרוצים וסוערים ויפים, באור יום אני מתאהבת בהם ובלילה הם טורדים את מנוחתי. בגדי הים הרטובים והבגדים הרטובים שלנו היו תלויים על החבל והתנופפו ברוח השאול שהשמיעה את קולותיה, ושום דבר מסביב לא נראה.

רוח השאול כנראה נכנסה גם בי ועבר עלי לילה טרוף, היה חם מדי וגם רוח חזקה מדי והבטן שלי בערה, חשבתי שמשהו קורה לי אבל בבוקר הבנתי שזה רק שהדרך של הירח אלי כנראה הייתה פנויה לגמרי וזה פשוט המחזור שלי. בבוקר גם הפחד שלי התפוגג, ובתוך המים הקרים והצלולים, במפרץ שנשקף מהמרפסת שלנו, הכל התמוסס ונשטף.


חשבתי על האחים ההיפים, איך הם חיים כאן ככה, כל לילה מחדש נעזבים ונשארים לבד עם הדס במקום היפה והמפחיד הזה. הם לא נראו מפוחדים במיוחד, אני בטוחה שהם לא מוטרדים כי הם סיפרו שהם עזבו את העיר ובחרו לחיות בקצה הנידח הזה מבין כל המפרצים היפים של יוון.

אבל בשבילי כף מטפן היה מין כזה מקום שאני לא מצליחה להכריע אם הוא יותר נעים או יותר לא נעים, שניהם בעוצמות כל כך גבוהות ואני מדמיינת מה זה להגיע ליופי ברמת גן עדן רק כדי לאבד שיווי משקל וליפול לפתח השאול.





18 צפיות0 תגובות