בבקרים אצל מריה

עודכן ב: 15 דצמ 2020



כשהתעוררתי בבקרים אצל מריה השמש עוד לא ממש זרחה למרות שהשעה הייתה כבר שבע וחצי או אפילו שמונה בבוקר ולמרות שפניי היו מזרחה. אולי זה בגלל העננים שתמיד עמדו מעל הים בבוקר ואולי כי ככה סובב העולם וביוון עוד לא החליפו לשעון חורף. ובכל בוקר הייתי מתרגשת לצאת מהמיטה כדי להסיט את הוילון ולראות איך נראה הים הבוקר ואיך נראים השמיים היום, ואז הייתי מתרחקת צעד אחורה ורואה ריבוע כחול באמצע הקיר של החדר, כמו האי של סופיה, ליאור אמרה לי, וזה באמת היה די דומה. לפעמים הייתי רואה את אוּלי וטונה בטבילת הבוקר שלהם, לפעמים רק אוּלי הייתה שם אחרי הריצה שלה ולפעמים טונה היה מגיע עם כוסות קפה בטייק אוואי והם היו יושבים על הסלעים או עומדים, ולא הייתי שומעת על מה הם מדברים, וגם אם הייתי שומעת לא הייתי מבינה כי זה היה בגרמנית, אבל הייתי מסתכלת עליהם משתלבים יפה בנוף.



אחר כך הייתי הולכת לשירותים הקטנים של מריה ומהחלון היה נכנס אור של קסם שהיה מאיר את בקבוקוני השמפו הקטנים בריח תפוח ירוק, ואת העציץ של הסוקולנט שעמד על אדן החלון ועשה צלליות יפות על הקרמיקות של הקיר ועל ארון הפלסטיק שמעל הכיור עם העיטורים הקטנים. כל חדר האמבטיה הזה היה גורם לי להרגיש שאני בארץ אחרת בעידן אחר בעולם אחר שהחיים אחרים ואני מישהי אחרת. הייתי מסתכלת במראה ורואה מאחורַי את אור הקסם ואת כל חלקיקי האבק משייטים בקרניים שלו, ורואה כתמים של אור שיוצרים צורות גיאומטריות וצבעים של קשת, הייתי מסתכלת ורואה את פרצוף הבוקר השחום שלי עם עיניים נפוחות ופקוחות לרווחה ואישונים קטנים.



אחר כך הייתי יוצאת מהדלת אל המרפסת ונפעמת בכל בוקר מחדש מאגיוס יואניס. בפעם הראשונה שהגענו לשם זה היה לפנות ערב וחנינו בקצה הטיילת ומיד הרגשתי שזה בדיוק המקום שאני רוצה להיות בו. זה בכלל לא תמיד קורה וזה לא בהכרח קשור ליופי של המקום, אבל ברגע שסיימנו את הירידות המפותלות והגענו לכביש האחד של אגיוס ראיתי את זה, שזה מקום שכולו גוונים על סקאלה אחת בין כחול ללבן וקווים ישרים, קומה של כביש, קומה של מדרכה, קומה של סלעים גדולים, קומה של אבנים קטנות, קומה של ים, קומה של שמיים. העיניים שלי רואות את זה ומיד נרגעות - זהו, אין פה כלום חוץ מזה ואפשר לנשום לרווחה ולרוקן את הראש. אחרי שחנינו הלכנו למריה ושם במרפסת שלה היו שולחן פלסטיק לבן וכסאות פלסטיק לבנים והבניין שליד מריה היה לבן והמים כחולים-לבנים והשמיים כחולים-לבנים וכך גם נהיה הלב שלי. אז בכל בוקר כשהייתי יוצאת למרפסת, על שולחן הפלסטיק הלבן כבר הייתה צלחת עטופה במפית נייר צבעונית ומתחת למפית היו מחכות הפתעות ממריה, בכל בוקר הפתעה אחרת, עוגת תפוזים או עוגיות עם ניחוח תפוזים, ולפעמים לאקי הכלב היה הולך לו שם, לאקי הכלב הנונשלנט, ולפעמים הוא היה חוצה את הכביש והולך להשתין או לחרבן בסלעים בחוף.



אחר כך הייתי גם אני חוצה את הכביש ויורדת במדרגות אבן לחוף הקטן והמאובנן (האם יש שם תואר למשהו של אבנים? כמו שאומרים 'חולי' של חול? איזה מעניין זה איזה מילים נמצאות וחסרות בכל שפה?), והייתי עומדת על שפת המים והאבנים משפשפות לי את כפות הרגליים והמים בקושי זזים והפכפוך העדין שלהם משתלב עם כל הלבן-כחול, ולפעמים השמש בדיוק הייתה יוצאת מבעד לעננים ולמרות שזו לא ממש הייתה הזריחה ככה זה הרגיש, וכל בוקר מחדש הייתי מתרגשת. מתרגשת ונרגעת. ואז הייתי צועדת לתוך המים הקרים ומכניסה את הגוף ואת הראש ופוקחת עיניים במים ורואה הכל כחול ושוחה קצת, ובמעבר שהעיניים עושות בין מתחת למים למחוץ למים הייתי רואה שכמעט ואין שינוי, עדיין הכל כחול רק עם יותר שמש, והייתי אומרת תודה לים שהוא מרפא לבבות.



אחר כך הייתי נשטפת במקלחת הקפואה על משטח האבן עם הדבורים והדם היה זורם לי בגוף מהר, ואז הייתי לוקחת את הדברים שלי ועולה במדרגות עד למדרכה, ושוטפת גם את כפות הרגליים בברז שמאחורי המקלחת שהוא בעצם כבר על המדרכה של הטיילת, ואז חוצה את הכביש ועולה למריה ונכנסת לחדר, ולשירותים הקטנים, והצלליות של עציץ הסוקולנט היו מחכות לי שם עם אור הקסם שכבר קצת השתנה בחצי שעה שחלפה, והייתי נכנסת למקלחת אבל רק מתחממת עם המים ולא מסתבנת ולא חופפת כדי לא להעלים ממני את הים.



36 צפיות1 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול