אסתר במקום ערסל



לפני כמה זמן כתבתי על איך שאני מתגעגעת לבלתי-צפוי של החיים, אבל זו לא הייתה כל האמת כי האמת המלאה היא שזה נחמד כשאין תוכניות, אבל כשיש תוכניות והן משתבשות זה לא כזה ורוד, כלומר זה לא כזה קל לי. אני מניחה שלא רק לי, ובכלל, ככל שעוברות השנים אני יותר ויותר בטוחה שהרוב הגדול של הסבל שלי נובע מהפער בין הציפיות שלי לבין המציאות. זו גם הסיבה שאני משתדלת להגיע בלי ציפיות אבל אולי באיזשהו מקום זה פשוט אומר להנמיך ציפיות וגם זה לא כזה בריא.


בכל אופן. זה מגניב להגיע למקום שלא ידעתי עליו שום דבר ולגלות שהוא בעצם בול כמו המקומות שאני הכי אוהבת בעולם, אבל זה קצה אחד, ובקצה השני עומדת הקטנוניות המעצבנת של הנפש שלי שמתרגזת משינויים לא חשובים בתוכניות. למשל בממלפוראם, העיירה הקסומה והאהובה שלי בטאמיל נאדו בחוף המזרחי של הודו שמריח מדגים, התמזל מזלנו והיה מקום בגסטהאוס המבוקש שהמליצו לנו עליו. אבל - הבטיחו לנו חדר מסוים וכשהגענו זה לא היה החדר הזה, אלא חדר אחר, פחות שווה ובקומת קרקע ליד מגורי העובדים. יש לציין שהחדר עדיין היה הרבה יותר טוב מהרבה אופציות אחרות, אבל איך שאני התבאסתי מזה. זה מפגר ולא פרופורציונלי, אני יודעת את זה עכשיו וידעתי את זה גם אז, ידעתי שזה טיפשי ושזה באמת לא חשוב, אבל לא יכולתי שלא. הסתובבתי שם עצבנית והמנהל שהבטיח לנו את החדר המדובר אפילו לא היה שם בשביל שאתעצבן עליו אז התעצבנתי על עובדים אחרים וחמודים שזה בכלל לא קשור אליהם. גם בטוח שכל הכעס הזה בכלל לא היה קשור לעניין החדר, אבל מי יודע למה כן.. לזה שכבר דמיינתי את עצמי קוראת ספר בערסל שמחוץ לחדר המובטח בקומה השניה, לזה שממלפוראם היא לא בדיוק מה שחשבתי שהיא תהיה (לא חשוב שבסוף היא התבררה להיות פי אלף יותר מקסימה ממה שדמיינתי), או סתם לזה שאין צדק בעולם.

ואז הגיעה אסתר, אחת העובדות בגסטהאוס. אסתר הסתכלה על הפרצוף הזועף שלי ואמרה לי לא לכעוס ולא להיות עצובה, היא אמרה לי לחייך ובדרך כלל אין דרך שיותר מוריד לי את החיוך מזה, אבל עם אסתר זה היה אחרת. בהתחלה החיוך היה מאולץ כמובן אבל אסתר אמרה לי "you happy, I'm happy", וככה זה המשיך, בכל פעם שהיא ראתה אותי מחייכת היא אמרה לי "you happy, I'm happy" ובסוף החיוך נהיה אמיתי. נשארנו בגסטהאוס הזה בערך שבוע ובמהלכו אסתר ואני נהיינו חברות. לא באמת חברות, אבל מספיק חברות בשביל שאסתר תחבק אותי ותספר לי על כאבי הגב שלה מהעבודה הקשה.


ויום אחד אסתר הזמינה אותנו לבוא לראות את הבית שלה בכפר הסמוך. טאם טאם טאם, מבחן אמון! לכאורה אסתר ואני חברות והכל טוב וזו הזמנה משמחת מאוד, ומצד שני אנחנו מכירים את הודו ומכירים את ההודים ומכירים את מה ההודים חושבים על תיירים ובמיוחד על תיירים ישראלים, ואולי כל זה תרמית והיא תיקח אותנו לכפר שלה ותנסה למכור לנו דברים שאנחנו לא צריכים ויהיה לנו לא נעים אז נקנה הכל בסכומים מופרזים? הודו והחיים לימדו אותנו לא להיות תמימים אבל איזה באסה זה לחשוד בחברה שלי.


נסענו, איתי ואני ואיה, והגענו לכפר של אסתר, לבית שלה עם הבנות שלה ועם אמא שלה, לבית הפצפון שהוא לא הרבה יותר גדול מהחדר שאני התמרמרתי בגללו. אסתר התנצלה שמבולגן ומלוכלך ואני חשבתי שזה לא נורמלי שהיא כל היום מנקה ומסדרת אבל לא נשאר לה זמן לעשות את זה בבית שלה. אמא של אסתר שטפה כלים בחצר וחייכה אלינו, ואסתר הכינה לנו תה או קפה, אני לא זוכרת והלוואי שהייתי זוכרת יותר, והיא הביאה עוגיות והבנות שלה דיברו אנגלית וסיפרו לנו קצת על מה הן עושות בחיים. אחת הבנות של אסתר המשיכה לשלוח לי הודעות איזו תקופה, היא הייתה כותבת לי "good morning sister" עם גיפים של קפה וכאלה, ובגלל הפרשי השעות זה היה מגיע אליי לפנות בוקר ובכל פעם מחדש הייתי קמה כמה שעות אחר כך ורואה את זה ומתמלאת ב"you happy, I'm happy". אז שם בכפר של אסתר, כל הנשים היפות לקחו אותנו לסיבוב והראו לנו את השדות שלהן, ובשדות חיכתה גם משפחה, שני הורים ושני ילדים מתוקים ויפים. לא בדיוק הבנתי אם הם שכנים או חברים או משפחה, אבל אני חושבת שבהודו גם ככה הגבולות בין הקטגוריות האלו לא ממש ברורים. וחזרנו מהסיור וישבנו איתן מחוץ לבית והצטרפו עוד שני ילדים עם קשר לא ברור לאסתר שגם הם היו יפים בצורה בלתי רגילה, והצטלמנו קצת ואסתר צילמה תמונה ממש גרועה, מטושטשת ועקומה אבל מלאה באהבה. ואמא של אסתר הדליקה מדורה בחצר וחייכה אלינו, ואז כבר החשיך ונהג הריקשה שחיכה לנו היה לחוץ לחזור לעיירה אז היינו צריכים לעזוב.

הרגע בו התרמית מתגלה לא הגיע. אסתר באמת רצתה שנראה איפה ואיך היא חיה ושנכיר את המשפחה שלה והיא לא רצתה למכור לנו שום דבר ולא הייתה תרמית וסתם חשדתי בה. לפני שעזבנו את ממלפוראם פיתחתי לה את התמונות המוצלחות ביותר מהביקור המוצלח ביותר הזה, ועכשיו אני סקרנית מה היא עשתה איתן אם בכלל. יש שם כמה תמונות שלה ושל הבנות ושל הילדים של השכנים-חברים-משפחה וכולם מאוד מחויכים ויפים ולכולם יש חיוך מקסים, והלוואי שאסתר מסתכלת על התמונות האלו ומשתמחת.


בבוקר של היום שבו נסענו לאסתר עשיתי קעקוע. התלבטתי עליו במשך כמה ימים ובסוף עשיתי את זה, ולכאורה הוא יצא בדיוק כמו שרציתי אבל אחרי כמה שבועות הבנתי שלא, ושאני תקועה לכל החיים עם משהו שלא נראה כמו שציפיתי. ואני דווקא חושבת שזה מצוין, ומעבר לכל הדברים הנהדרים שהקעקוע הזה מזכיר לי בכל פעם שאני מסתכלת עליו, אני רוצה שהוא יזכיר לי גם שציפייה היא ציפייה ומציאות היא מציאות ושאם הן נפגשות זה נחמד אבל גם אם לא אז זה בסדר ובעצם זו לא צריכה להיות הפתעה גדולה. אני יכולה לתכנן הכל ובדיוק אבל בסוף אין צדק בעולם אבל כן יש בו אסתריות וזה לא פחות טוב.




55 צפיות
  • Facebook
  • Instagram

© 2019 by I want eyes always

כל הזכויות על כל התוכן הכתוב והמצולם המופיע באתר שמורות ל"אני רוצה תמיד עיניים"