בהודו התנדבנו עשרה ימים בחווה אורגנית. זה נשמע מאוד פסטורלי וזה אכן היה במובן מסוים, אבל במובן אחר ממה שזה נשמע, לפחות ממה שזה היה נשמע לי כשדמיינתי את הרעיון. והרבה מהעבודה שלי בחווה - מאחר ואין לי שום כישרון מספיק מובהק כמו לצייר על קירות או לבנות או לתקן דברים - היה לשטוף כלים. והמון כלים. כי בהודו מבשלים כל יום וגם לא היה שם מקרר אז אי אפשר לשמור אוכל למרות שגם ככה אף פעם לא נשאר כלום כי הכל היה כל כך טעים. וזה אולי נשמע מבאס וזה כנראה גם היה לפעמים, כי כמו תמיד היו את אלה שתמיד התחמקו מהשטיפה, אבל גם אהבתי את זה, בדרך כלל. היינו שוטפים כלים בחצר בחוץ, עם ברז עם זרם טוב וסקוטש קטנטן וסבון קטנטן לא פחות. ובחצר הייתה אדמה שהייתה נהפכת לבוץ, והייתי עומדת יחפה בבוץ של מי שטיפת כלים ואז היו באים כל העופות הקטנים של רושאן- התרנגולים והציפורים וכל האפרוחים, והיו מנקרים את שאריות האוכל מהכלים שנערמו שם. אני לא יודעת, אולי כשאני מתארת את זה עכשיו זה נשמע קצת דוחה אבל בחיי שזו הייתה לי תחושת פסטורליה אמיתית וצלולה. לפעמים קצת מפתיע אותי איך אני יכולה להשתגע מהאבק שנערם על כל דבר בבית ביפו ולא להסכים ללכת יחפה במטבח של עצמי, אבל אז יש דברים כמו לדרוך בתוך בוץ של מי שטיפת כלים עם עופות שמנקרים לי בין הרגליים ולשטוף שאריות של קארי שהתקשו על הסירים שרחוקים שנות אור מלהגעיל אותי. הם אפילו נעימים לי.
בחווה היינו מתעוררים כל יום מוקדם בבוקר מהקריאות של רושאן: בההה בההה בההה. זה היה המחזה הכי חמוד בעולם: הוא היה עומד בחצר (בצד אחר מזה של שטיפת הכלים) וקורא לכל העופות הקטנים לבוא לאכול את האוכל שהוא היה מפזר להם על האדמה בכמה מוקדים. בההה בההה בההה, בוא בוא בוא. הוא היה כמו אמא אווזה והם היו רצים אחריו בתנועות המצחיקות שלהם, וידענו שבשביל זה רושאן שם ושבשביל זה הוא עזב את העבודה שלו בדובאי ועבר לחווה. בימים הראשונים אחד העופות היה פצוע כי רכב פגע בו על הכביש שמגיע לחווה ולפניו ואחריו עוד חוות וכפרים פזורים, ורושאן טיפל בו כל כך יפה. הוא היה מרים אותו ומניח אותו בחצר לצד שאר העופות, שיהיה חלק מהטקס למרות שהוא לא יכול היה ללכת או לנפנף בכנפיים או לעשות איזשהו משהו מרשים שיביא אליו אוכל. אז העוף היה שוכב שם בחצר בשמש וכל העופות היו משיגים את האוכל לפניו, אבל כמובן שרושאן היה דואג לו באופן פרטני, שלא יחסרו לו זרעים ואהבה.
אני חושבת שהיו הרבה מחוות נוגעות ללב בימי החווה האלו, בנוסף לרושאן והעופות. למשל איך שהיינו מקפלים את המזרון הדקיק בחדרון הקטן שישנו בו כדי שאפשר יהיה לצמצם טיפה את כמות האבק שישנו בתוכה. או בערך כל דבר שידי הזהב של סאטיה עשו אבל אולי במיוחד איך שהוא היה עושה את הצ'אטני - בידיים, למרות שהיה לו שם מיקסר. יום אחד הוא ביקש ממני לעשות את זה ובמשך די הרבה זמן מעכתי ומעכתי את העגבניות והקוקוס הטרי והצ'ילי ואת כל מה שהוא הכניס לשם, ואי אפשר לומר שאני לא אדם יסודי ונחוש, אבל כשחשבתי שסיימתי סאטיה הסתכל עלי והבנתי שעוד לא התחלתי ושכדאי לי להתחיל לחשוב על זה אחרת. ואיך שאיתי היה דואג להרתיח לי מים על המדורה כדי שתהיה לי מקלחת רותחת בריח עשן בלילה כשכבר קר מדי לסתם מקלחת קרה. ואיך שרושאן וסאטיה וסאצ'ין היו מסובבים את הראש כשהייתי נכנסת למים ויוצאת מהם במעיין הקטן שהיה להם בחצר. ואיך שרוי היה גאה בצמחים האורגניים שלו ובכל הפירות שגדלו שם, ואיך שמאליש שהוא פשוט אדם נוגע ללב והוא זכר אלפא כזה שעושה כל דבר, איך אפילו הוא החליט להפסיק לקטוף קפה כשהנמלים האדומות הגדולות והעוקצות התחילו לצאת מכל פרי שנקטף ולטפס עלינו ולעקוץ. וחבורת ההודים שבאו לעבוד בג'ינג'ר ועבדו ככה כל היום, עדרו וחפרו באדמה ומיינו את השורשים בלי להתלונן בכלל, רק הקניטו (בחיבה) אחד את השני כל הזמן, וגם שמחו כשאיתי הצטרף וסחב את סלי הג'ינג'ר הגדולים והכבדים במקומם. כמעט שכחתי את הרגע הזה - ביום שעזבנו את החווה רושאן הסיע אותנו לקושלנגר, והתיק של אחד מאיתנו נפל מהרכב ובכלל לא שמנו לב אבל איכשהו מישהו אמר למישהו שאמר למישהו שאמר לנו, וחזרנו לקחת את התיק והסתובבנו חזרה, ואז מולנו הגיעה ריקשה עם קֶט, החברה של רושאן שהפתיעה אותו בביקור, והמבט שהיה לו בעיניים כשהוא ראה אותה היה הפרידה הכי מדויקת בשבילי מהמקום המקסים הזה. יש המון דברים לספר על החווה אבל מה שאני רוצה זה איכשהו להעלות משם את האנרגיה החדה המדויקת, כמו צינור שלוחצים על הפתח שלו כדי שהזרם יהיה חזק וממוקד יותר.
לפעמים אני מרגישה שמחכים שיעבור לי. שוק הדירות חיכה ועכשיו שוק התעסוקה מחכה, ואנשים מקשיבים לי ומחכים. אבל לא יעבור לי. אני לא אתן לזה לעבור לי. כי אני יודעת שלשטוף כלים בבוץ עם העופות, או לשבת על האדמה במשך שעות ולחפש את ענפי הפלפל השחור בין כל העלים היבשים - אלה דברים שאין להם תחליף. ואם מתישהו אתחיל לשכוח את זה אז טוב שכתבתי את מה שכתבתי, שיזכיר לי, שיזכיר לי מה היה ומה עוד יש ולמה אני לא רוצה שיעבור לי שום דבר. כי יש עולם אמיתי מרגש מלוכלך ונוגע ללב ואני רוצה להאמין שהוא תמיד נוכח בין כל העולמות, ולכן ביד אחת אני אלחץ בעדינות על המקש השמאלי של העכבר כדי להכניס פה פסיק ושם מקף, וביד השנייה אני אחזיק את הצ'אטני ואמעך אותו חזק שייכנס בין כל האצבעות והיד שלי תריח מעגבניות ותתרכך מקוקוס ותבער מצ'ילי.
