אישטי


kids walking in the grass and Issyk Kul in the background

אני קוראת על אישטי והלב שלי נכמר, ועכשיו אני לא יכולה לקרוא על אף אחד אחר, לא עד שאפרד מאישטי.


אני קוראת על אישטי ומדמיינת את האיסיק קול, למרות שאני בטוחה שהאגם שלו ושל קטה ו-ויראג בכלל לא דומה לאיסיק קול, אבל ככה זה בדימיוני המזרח-תיכוני המוגבל, ובמיוחד במה שנוגע לאגמים ונופים של מדינות קרות - זה מה שאני יכולה לדמיין.


קטה דואגת לאישטי כל הזמן ובצדק. היא דואגת לו כשהוא שוחה ושוחה ושוחה באגם וגם בעונות שבהן אף אחד לא נכנס למים, היא דואגת לו כשהוא אוכל עוף, היא דואגת לו כשהוא אומר שהוא לא יודע אם הוא ער או ישן, כשהוא אומר שהוא לא יכול לראות פנים עד שבעל הפנים מתחיל לדבר, כשהוא אומר שהוא שומע את פתיתי השלג נופלים על האדמה. היא דואגת בצדק כשאישטי הולך ומרחף לעולמות גבוהים יותר ויותר. ויראג דווקא לא דאגה, אני חושבת, אני חושבת שויראג הרגישה שאישטי מבין את הלב שלה, אבל אני לא באמת יודעת כי לא מספרים.


ובעולם אחר וממשי אך רחוק, אנחנו הגענו לאיסיק קול בעונה שבה רק מעטים נכנסים למים, והאגם היה כל כך גדול ושטוח עד שכמעט ולא ראו את הפסגות המושלגות בצד השני. כשהדפסתי את התמונה של האיסיק קול מחלון המרשרוטקה האיש בחנות שאל אותי אם זו הכנרת, ולא היו לי מילים ואומץ להסביר לו עד כמה האיסיק קול והכנרת מעוררים בי דברים שונים. הגענו לכפר טוסור לגסטהאוס שכמעט הזכיר לי את הודו, ולקחנו את החדר הכי יקר והכי יפה, "הסוויטה", שהיה גדול וריק עם חלונות זכוכית ענקיים משלושה כיוונים שמהם ראו את האגם. אם אפשר אני רוצה ככה לקום כל בוקר, לפקוח עיניים לפתוח וילונות ולראות מולי מים גדולים ושטוחים. האישה בגסטהאוס בטוסור לא הייתה נחמדה אבל זה לא שינה שום דבר, מה ששינה זו ריבת המשמשים, מה ששינה זו הידיעה שיש לנו רק לילה אחד על גדות האיסיק קול ואחר כך מסתיים הפרק היפה כל כך של קירגיזסטן, ומעל הכל מה ששינה זה האיסיק קול, שהיה כל כך גדול ושקט וריק וקר וצלול. אפשר היה לעמוד מטרים רבים ממנו ועדיין לראות את הקרקעית מבעד למים, וכשנכנסנו למים האלו הם היו מהסוג שמכאיב ברגליים ומכווץ את הריאות ומרחיב את הלב, כל כך קרים שאי אפשר שלא לצחוק.

האיסיק קול וטוסור הם מסוג המקומות שאני נזכרת בהם ומפחדת שלא אצליח שוב להיות כל כך מאושרת בכזאת קלות.

Issyk Kul lake through a window

אז כשקראתי על אישטי וקטה ו-ויראג יורדים מהבית של ההורים של ויראג לאגם, דמיינתי אותם יושבים על גדת האיסיק קול, למרות שזה לא הגיוני בהתחשב בכל מה שמסופר על האגם שלהם, על הצמחייה שיש בו ועל שרטוני החול ועל המעבורת, וגם בהתחשב בזה שאישטי לא היה כל כך מאושר בכזאת קלות.


הבעיה היא שלא משנה מה אני כותבת וגם אם אני שולפת את תותחיי הכבדים ביותר, זה לא מתקרב למה שאישטי מעורר בי.


אז מה אני כן יכולה לספר?

שעל גדות האיסיק קול הייתה משפחה אחת, אבא וילד וילדה, הם ישבו על החוף עם התיקים שלהם ואז נכנסו למים, האבא והכרס שלו והילדים והמשקפות שלהם. גם להם היה קר למרות הדם המקומי שלהם וגם הם נכנסו בכל זאת, האבא לא הפציר בילדים והילדים לא הפצירו באבא, הם פשוט נכנסו כמקשה אחת.

אז עוד לא הכרתי את הסיפור של אישטי ואולי אם הייתי מכירה הייתי מדמיינת שזו המשפחה שלו, למרות שגם זה לא הגיוני כי עם קלמן, אבא של אישטי, מישהו היה מפציר במישהו. או סביר יותר שקלמן היה נכנס למים בלי להסתכל אחורה, בלי לבדוק אם אישטי וקטה נכנסים אחריו.

Itai in the blue Issyk Kul

אני גם יכולה לספר שבתוך המים של האיסיק קול הסתכלתי לעבר הגדה השניה, הצפונית, זו שכמעט ולא יכולתי לראות את הפסגות המושלגות שמעליה. ניסיתי למצוא את הכביש שבו נסענו שבוע לפני כן, שכשעברנו בו חשבתי שסתם כולם מלכלכים על הגדה הצפונית והיא יפה מאוד אבל חשבתי ככה רק כי טרם ראיתי את הגדה הדרומית. לא מצאתי את הכביש, אבל כן ראיתי את איתי בתוך אופק של מים צלולים, עם אדוות קטנות וכחולות של התזוזות העדינות של המים, האדוות שהן אחד הדברים הכי יפים בעולם בעיני, גם בים שלנו, שאם אני מתרכזת בהן אז אני רואה עולם מופלא שכולו גוונים של כחול.


אישטי שבה את ליבי ועכשיו אני תקועה איתו, עם הדמיונות שלו ועם הרגישות שלו והנחישות, ועם הקפיצות הפזיזות שלו למים ועם האהבה שלו למים ועם האהבה של קטה אליו. אני רוצה שכולם יאהבו את אישטי אבל אני גם רוצה לשמור אותו רק לעצמי. אז אני מתחילה לחשוב שגם כשאסיים לכתוב אני לא אצליח להיפרד, כי בינתיים קראתי על קייס פופינחה ועל ילדה שאני אפילו לא זוכרת את שמה אבל אישטי כל הזמן מרחף מעליהם, והאמת היא שאני לא יודעת איך נפרדים מאנשים ומדברים כמו אישטי שמשאירים קמט בלב.


Issyk Kul through bus windows


29 צפיות0 תגובות