יחשיגול רוקדת מכפות הרגליים. היא לא צעירה אבל כפות הרגליים שלה חזקות ונמרצות, הן מעיפות אותה באוויר והראש שלה הולך אחריהן. לפעמים זה עושה לה סחרחורת אבל זה לא מעניין את כפות הרגליים והן ממשיכות לעזוב את האדמה הירוקה ולחזור אליה לפי המוזיקה שמתנגנת לה בראש.
יחשיגול לא בוכה מהעיניים, היא בוכה מהפה. הוא מתכווץ ורוטט ולפעמים יוצא לה גם איזה קול חלוש כמו דמעה שנוזלת. אם היא מסתובבת כמונו עם מסכות אז בכלל אי אפשר לדעת כשהיא בוכה, היא יכולה לעמוד לידכם במטבח ולהתייפח ואתם תחשבו שהיא מזמזמת לעצמה שיר.
לפני שיחשיגול הולכת לישון היא מסתכלת על השמיים וסופרת לפחות חמישה דברים שהיא רואה. בלילות שבהם רואים את כל הכוכבים זה יכול להגיע גם לחמש מאות דברים, ולפעמים היא סופרת עננים ומנסה להבחין גם בשמנים ביותר וגם באלו שכמעט שקופים, ואז היא ממשיכה לעקוב אחריהם במבט כשהרוח דוחפת אותם מעל הראש שלה. לפעמים יש ברקים ולפעמים עוברת ציפור של לילה, ולפעמים הלילה כל כך שחור ואז יחשיגול צריכה להתרכז במשך זמן רב עד שהיא מצליחה למצוא חמישה דברים.
ליחשיגול יש מגרפה ולפעמים לא כל כך ברור לה מה היא אמורה לגרוף כי איפה שהיא גרה אין עלים או עשב או חציר, אבל היא גורפת את מה שצריך, את האדמה למשל, והיא גורפת אליה גם אהבה ועושה את זה ביסודיות רבה. לי נדמה שבכל מקום שהיא גרפה ממנו אהבה צומחת אהבה חדשה ואפילו בכמות גדולה יותר, וככה המלאי שלה לא אוזל אף פעם.
