מטוקטוגול רצינו לנסוע לסארי צ'לק. סארי צ'לק זה חור אמיתי, הדרך לשם ארוכה וכדי להגיע לכפר ארקיט הסמוך צריך לנסוע במיוחד לכפר כי אין שם שום דבר אחר, אפילו לא רואים את הכביש לשם בגוגל מפס עד שעושים זום רציני, אבל האמנו ביקום כי זה מה שעושים כשמטיילים ולכן החלטנו לקחת טרמפים. זה לא היה אקט של חיסכון כי בקירגיזסטן הרבה פעמים מתבקשים לשלם על הטרמפים האלו, אלא יותר של זרימה - בוא לא ניתן ללו"ז ולמסלול האוטובוסים להגביל אותנו. אז איי סד, אמונה אמיתית ביקום. ובאמת, הטרמפ הראשון שמצאנו היה מין ואן גדול שנסעו בו עוד כמה מקומיים, והוא היה אמור לקרב אותנו בצורה די משמעותית לסארי צ'לק. יצאנו מהעיירה טוקטוגול שיושבת על הגדה הצפונית של מאגר המים טוקטוגול, שהוא בעצם מאגר מים מלאכותי וסכור על נהר נארין, והקפנו את המאגר ממזרח ואז התחלנו לנסוע לאורך הצד הדרומי שלו. אלוהים, זה היה המראה הכי יפה שראיתי בחיי, המים במאגר טוקטוגול לא זזו, והם נראו כמו מראה ענקית שבתוכה חיים וממנה צומחים השמיים הכחולים והעננים הלבנים והשמנים והפסגות של ההרים הצחיחים שמקיפים את המאגר. זה היה יפה כמו בחלום, כמו משהו לא אמיתי, כמו משהו שהוא פרס שצריך לזכות באיזו הגרלה כדי לראות אותו - למרות שברגע הראשון לא ידעתי את זה.
בקיצור זה היה וואו ואנחנו התפחלצנו בתוך הואן, ואז איתי אמר, בואי נרד מהרכב, בואי נעצור ונהיה עם היופי הזה. לרגע חשבתי, אבל הדרך לסארי צ'לק עוד כל כך ארוכה ואיך נמשיך מכאן, אבל כבר אין אוטובוסים ומי יעבור פה ויעצור לנו, אבל אין פה כלום, אבל כבר שילמנו לטרמפ הזה, אבל זה חסר אחריות ועוד כלמיני אבלים שנמשכו רק לרגע, ואחרי רגע ירדנו מהואן ובאמת לא היה שם כלום, רק מין מלון שנראה נטוש ומסעדה קטנה, והיה שם בחור אחד שקרא לאישה אחת שנראתה קצת חולה והיא הכינה לנו אוכל לא טעים, אבל למי אכפת, היינו לבד עם כל היופי של מאגר המים טוקטוגול שמכפיל את עצמו בתוך המים. פרס.
כשירדנו באמצע הטרמפ לא ידעתי שזה נדיר שהמאגר נראה ככה, לא ידעתי שהאור והרוח היו בתנאים המדויקים בשביל שזה יקרה ושבקלות זה יכול להיות אחרת. אבל אחרי זמן מה שישבנו שם גיליתי שכשהרוח מתחילה לנשוב אז חלקים של המאגר נראים כמו ים שקט ולמים נהיית התנהגות משל עצמם, כלומר מסתכלים עליהם ונזכרים שהם מים. ושבוע אחר כך כשחזרנו לבישקק ושוב נסענו בכביש שמדרום למאגר ראינו שכשהאור אחר אז יש למים צבע משלהם, למשל באותו יום זה היה תכלת-ירקרק מטריף כמו של תכשיט, ואני לא יודעת אם זה בגלל עננים או זווית של השמש או לחות או משהו אחר, אבל שוב אי אפשר היה שלא לחשוב שאלו הם מים, ואז המאגר הוא כבר לא המראה של העולם. יוווו איזה מזל שירדנו מהטרמפ.
בכלל אני חושבת שהרבה פעמים דברים טובים הם נדירים ובקלות הם היו יכולים להיות אחרת, אבל אי אפשר לדעת את זה מראש ולכן צריך לעצור בכל מקרה, צריך לשחרר מהתוכנית ולרדת מהטרמפ, אחרת מפספסים את הפרס. פעם אוּרי אמר לי שהוא מאמין שמדי פעם החיים מעמידים אותו במבחן, והוא לא התכוון למבחנים הקטנים והיום-יומיים שכולנו מדברים עליהם אלא למבחנים גדולים, מבחנים שאם הוא מצליח לצלוח אותם אז הוא עולה בסולם הדרגות הרוחניות שלו. הוא אמר שרוב האנשים בכלל לא יודעים לזהות את המבחנים האלו, אבל הוא למד לזהות אותם וככה הוא יכול לעמוד בהם ובסוף להפוך לאדם מסוג אחר, אדם משופר, ואם כולנו נעשה את זה אז בסוף נהפוך לגרסה משופרת של מין אנושי שאין לה צורך בחוקים והגבלות כי היא פשוט כל כך טובה מטבעה. אורי אמר הרבה דברים משונים וסימבוליים, ונזכרתי בזה עכשיו כי אני חושבת שאולי גם עם פרסים זה ככה, שממש בקלות אפשר לפספס אותם, לא לזהות שמדובר בפרס או לא להבין שיש הזדמנות אחת לקבל את הפרס הזה. זה קצת מלחיץ אותי לחשוב על זה ככה אבל גם קצת מדרבן - לא למהר, לשים לב, להגיד כן. הפרסים שלי מחכים לי בטוקטוגול וגם על אדן החלון ויש למה לצפות.
