יש דברים שרק כשאני חוזרת אליהם אני מבינה שהתגעגעתי, כמו ים. כשאני רחוקה ממנו אני לא שמה לב שהוא חסר לי, אבל בכל פעם שאני שוב מגיעה אליו זה מכה בי. זה מתחיל קצת לפני, ברגע שבו עם השאיפה מגיע הריח המלוח שהוא כמו נשיכות קטנות ומדגדגות, ובשלב הזה הרבה פעמים מתחיל להתנגן לי בראש הקול של הפרברים שהוא קול כזה של פעם, "אז היה לה עדיין ריח של ים, של צדפים וקליפות תפוזים ושרב טרם קיץ. והקסם הזה של בלתי מסוים", ופה בדרך כלל אני עוצרת וחושבת כמה יפה הביטוי הזה, "קסם של בלתי מסוים". בכלל המילים של השיר הזה יפות ומסתוריות ומכשפות, ולאה גולדברג היא גאונה. ואז, כשאני מגיעה לנקודה שבה ממש רואים את הים במלוא תפארתו, אז זה קורה, פתאום אני מרגישה משהו מרפה בלב ובכל הגוף ואז אני מבינה שהגעגוע היה שם תמיד, וכאילו הוא חיכה בסבלנות ובשקט ובלי להציק לי והנה עכשיו הוא קיבל את מה שהוא כל הזמן רצה והוא יכול להתענג עליו.
בסין טיילנו חודשיים וחצי בלי לראות שום דבר שדומה לים. איתי דיבר על זה קצת אבל לי זה לא הפריע כי היו בסין כל כך הרבה דברים אחרים, ואז טסנו לטייוואן, לחואליין שהיא עיר במזרח האי, על חוף ים הפיליפינים באוקיינוס השקט. נחתנו בערב והלכנו לישון במיטה הזוגית שלנו בחדר דורמז בהוסטל, ולמחרת הייתה לי הקלה גדולה. האמת שזה התחיל בבוקר כשהסתכלתי מהחלון וראיתי שמיים. מדברים עכשיו על זה שבסין ובהודו יש שמיים כחולים בזכות הקורונה ואני נזכרת שזה באמת ככה, שאנשים באמת חיים בלי לראות שמיים, רק שמיכה אפורה ועכורה של זיהום אוויר. אז זו הייתה הקלה ראשונה, והקלה נוספת הגיעה בהמשך היום כשנסענו לחוף צ'ישינגטאן. ירדתי מהאוטובוס והלכתי קצת בטיילת שיש בה דוכנים של נקניקיות אבוריג'יניות, ואז הגעתי והכל נפתח מולי עם החול הכהה והמים הבהירים. צ'ישינגטאן זה חוף באמת משגע ואני מניחה שהוא מרשים בכל מקרה, אבל בשבילי זה היה משהו מיוחד, וברגע שראיתי אותו הבנתי כמה התגעגעתי להסתכל לאופק ולראות רק מים, ולעצום עיניים ולהקשיב לרעש המרגיע של הגלים, ולעמוד על הנקודה הזו של הים-יבשה, הנקודה שבה נגמר גוש היבשה הגדול ומתחיל הגוש הכחול, או להיפך, וללכת לאורך השובל שהמים משאירים על החול אחרי שהגלים חוזרים, כאילו הם נתנו לו ליטוף מהסוג שמרגישים עדיין על העור גם אחרי שהוא נגמר. נשבה רוח חזקה והשמיים היו דרמטיים והמים סוערים והתרגשתי כל כך, זה היה כמו לנשום אחרת פתאום, כאילו עד עכשיו התאפקתי ועכשיו סוף סוף אפשר לקחת שאיפה עמוקה. ועלה לי חיוך כזה, מאושר ומוקיר תודה, ששמור לרגעי ההקלה שבהם הגעגוע מקבל את מה שהוא חיכה לו בסבלנות. כמובן שיש גם געגוע לא סבלני, געגוע שצועק ומשתלח בלב, שלא מפסיק לבקש את הדבר שחסר לו וגם כשזה ממש לא מתאים וגם כשהדבר שאותו הוא רוצה כבר בכלל לא קיים. אבל הגעגוע לים הוא לא מהסוג הזה.
לפעמים יש לכל זה שלב נוסף שבו אני נזכרת שהתגעגעתי גם למגע. אני לא מדברת על טבילה של כפות הרגליים במים למרות שזה גם נחמד, אלא על הרגע שבו הראש צולל פנימה והמלח מורגש בתוך העיניים ועל השפתיים, והרטיבות הקרירה מורגשת על הקרקפת מאחורי השיער, והגוף צף וכל האיברים פשוט מונחים להם על המים ורק הראש כבד קצת כשהצוואר מתאמץ, או שהגוף נע בתוך המים בצורה כזו של מאמץ חסר משקל, במין הילוך איטי ומלא חן.
ואני מדברת על המראה הקסום מכל, שבו אני רואה את איתי ומסביבו יש רק מים ושמיים בלי סוף, וכל העולם קצת באותו צבע והוא מרחף בתוך כל גווני התכלת וזה נראה כמו חלום. ואני מדברת גם על המגע של כפות הרגליים עם החול החם שנכנס בין האצבעות שזה בתור התחלה, ואחר כך להתיישב ולהרגיש את החמימות הרכה והמוצקה והגרגירית של החול בטוסיק ובירכיים ומאחורי הברכיים, ולפזר לעצמי עוד חול חם על הרגליים כדי שכל החלקים שלהן ירגישו את הנעימות הזו. אני מדברת על הליכה על החול אחרי שיוצאים מהמים הקרים והגירוד הקל בנקבוביות העור כשהשמש מאדה ממני את המים ואחרי כמה דקות אני נותרת יבשה ומלוחה עם שיער רך ותחושת הקלה.
הכל מערסל וחי בתווך הזה של ים-יבשה. בכל פעם שאני שם אני מאושרת ובכל פעם שאני עוזבת את הים זה כאילו נשכח ממני והוא לא חסר. חוץ מאשר באיזה מקום קדום שאוצר רק תחושות נעימות, והוא שומר את הזיכרון הזה בשקט עד לפעם הבאה שאחזור ואריח את המלוח ואראה את הכחול ואשמע את הגלים בְּדָכְיָם וארגיש את המים המרעננים ואת החול המחמם ואבין שהתגעגעתי.
