בשבת יצאנו עם גילבי וקיקי לחפש דרקונים. הם התחבאו בעץ הרחוק שבמעלה הגבעה, שמרו על ביצי הדרקון שלהם בתוך מחילה קטנה שאפשר לראות לתוכה רק עם עיני רנטגן מיוחדות. אבל אם שולחים את היד פנימה אפשר לתפוס כנף קטנה, למשוך החוצה דרקון, לטפס עליו ולעוף בשמיים, או לבקש שידליק לנו מדורה. אולי הדרקון ישרוף אותנו (לאאאאאא), אולי הדרקון ישרוף רק את הרעים, אבל הגדרות הטוב והרע מבלבלות - לפעמים אני עם המבוגרים הרעים ואז פתאום מקבלת כרטיס כניסה לקבוצת הילדים הטובים. גם גילבי וקיקי התבלבלו, הם לא ממש מאמינים לשקרים שלנו אבל הם גם ממש רוצים להאמין. זה לא שקר זה משחק, אמרתי, והנה דרקון קטן והוא דווקא לא מת, זו רק הכנף שלו שפצועה, אולי ניקח אותו לוטרינר?
הלכנו עם גילבי וקיקי ונעלמנו בשדות, בין החיטה הירוקה והגבוהה שהסתירה אותנו, וגם מאחוריה, משתטחים על השביל ואף אחד לא רואה אותנו. לרגע קיקי נבהל, לבד בשדה הגדול שאין דרך יציאה ממנו, אבל אז חזר כמו שנכנס ומצא אותנו. את הדרקונים כבר איבדנו בשלב הזה. ראינו חרציות שהאמצע שלהם צהוב והשוליים לבנים ולא ידעתי להסביר למה, ושכבנו על הגב וראינו ציפורים בשמיים, ויואב הרים את גילבי וקיקי גבוה והם ראו את מגדלי נתיבות, והרוח העיפה דפי אדמה יבשה באוויר, וגילינו עקבות של צ'יטה ומצאנו קקי - של דרקון - וככה בעצם התחיל הסיפור.
כשהסתובבתי עם גילבי וקיקי לרגע הרגשתי במצב הנוודי שלי - כמו ספוג ללא ציפיות, מביטה בכל מה שסביבי בעדינות, בנינוחות, בהשתאות. הכל נקי ופתוח ומוכן להרפתקאה הבאה, ויש מלא זמן. ואין ממש נכון ולא נכון, יש רק משחק שאפשר לשחק או לא, אפשר גם רק לתת לדברים להיות ולחלוף על פני - אבל באמת על הפנים שלי, לא סתם לידי. בואו נלך לחפש את הדרקונים - הם מעופפים בשמיים המעוננים היפים, הם בכף היד שלי מחכים לליטוף, אל תדאגו, איתי ישמור אותם בכיס שלו עד סוף הטיול.