מָאמָא אינדיה

אני חושבת שאחד האתגרים הגדולים ביותר בתור מטיילים הוא למצוא את האיזון העדין בין שיפוטיות וחוסר כבוד כלפי התרבות שאליה אנחנו נחשפים, לבין היקסמות עיוורת מכל מה שנראה לנו אקזוטי. ויש מקומות מאתגרים במיוחד בהקשר הזה, כמו הודו, שהיא נוטפת קסם ומזעזעת בו זמנית. הטקסט הזה הוא מכליל (כדי לכבד את הנשים אותן פגשתי) וסובייקטיבי (כי זה מה שאני ראיתי ושמעתי), והוא גם שיפוטי וגם מוקסם אבל אני לא יודעת האם אפשר לכתוב אחרת, והשתדלתי ואני עדיין משתדלת למצוא את האיזון העדין.

**

לנשים הדרום-הודיות יש ריח של מי ורדים ושל ג'ירה (זרעי כמון). הן שמות פרחים בשיער השחור היפה והמלא שלהן והן לובשות סארי צבעוניים מעוררי קנאה וכל הבטנות שלהן, הרזות והשמנות והחלקות והמקומטות, כל הבטנות שלהן שם בחוץ. ורואים את הנשים הדרום-הודיות בכל מקום, ושומעים אותו מדברות וצוחקות וצועקות, בשווקים בדאבות במקדשים בריקשות בגסטהאוסים. הן מאמות שידעו לשפר את מצב הרוח שלי כל פעם מחדש.

הן דעתניות ולא מתביישות, הן יצעקו על השוטר חסר התועלת שנשלח לעשות סדר בבלגן של הפסטיבל של דת הג'יין אבל אין לו שום מושג מהחיים שלו, והן ינזפו ויעמידו במקום עד שמישהו מהשוטרים יועיל בטובו לנסות לעזור.

והן גם אלו שיכינו את הבלילה של הדוסה ויטגנו את הדוסות אחת-אחת ויגישו את הדוסה הפריכה לשולחן ויפנו את הצלחות הריקות מדוסה כשמסיימים לאכול. ולפעמים הן יתיישבו לאכול את מה שנשאר מהדוסה רק אחרי שהאורחים אכלו והגברים אכלו והילדים אכלו.

ואז הן ינקו את הכלים ומיד יתחילו לעמול על הארוחה הבאה. שלוש פעמים ביום הן מבשלות, ולא אוכלים שאריות. אף פעם. וכשהנשים ההודיות מבשלות אז הן מבשלות - אין קיצורי דרך ואין טריקים, מטגנות לאט לאט כל תבלין - זרעי החרדל וזרעי הכמון והציפורן וההל ומקלות הקינמון והכורכום והג'ינג'ר והשום ועלי הקארי. כשאמרתי להן שמצאתי תערובת מדהימה בשם Kitchen King שמכילה את כל התבלינים ההודים הן הסתכלו עלי מזועזעות. ואת הצ'אטני לא שמים במג'ימיקס אלא מועכים בידיים, לאט לאט, בהתמדה ובאהבה. וכמה שזה טעים, ככה זה לוקח עידנים, ומתי בכלל יש להן זמן לצאת מהמטבח?

הנשים הדרום-הודיות הן חמות ואוהבות. כשאת שמחה גם הן שמחות, הן אומרות לך. וגם כשכואב להן הגב מהמטאטאים הקצרים הן מחייכות אליך. והעבודה לא נגמרת בעבודה, גם כשהן חוזרות הביתה אין רגע דל. וזה לא שהבעלים שלהן לא עובדים, גם הם עובדים - וקשה, אבל יש להם הפסקת דאבה-עם-הגברים בצהריים, ובבית הם יכולים לנוח, למתוח רגליים וליישר את הגב ולצפות במשחק קריקט ולקרוא לאחותם שתפסיק רגע עם הבישולים ותבוא לענות לטלפון.

הזמנים השתנו עבור הנשים הדרום-הודיות.

בעיר הגדולה חלקן קרייריסטיות ועצמאיות ומשכילות ולובשות ג'ינס וטסות לחו"ל ולא מסכימות ל-arranged marriage. אבל כמה אפשר לעמוד מול משפחה שלוחצת ולוחצת ולוחצת, אז הן יתחתנו עם החבר הטוב שלהן שאוהב אותן למרות שהן לא אוהבות אותו, זאת אומרת הן כן אבל רק בצורה אפלטונית, כי אולי זה הרע במיעוטו מבין האפשרויות שעומדות בפניהן. ובכלל לא לכל המסורות אפשר להתנגד, אז גם אם הן לא אוהבות לבשל הן יבשלו למשפחה של החתן-ידיד במשך ימים, כי זו המסורת של כלה חדשה, אבל אל דאגה - בנות המשפחה של החתן יעזרו.

זה כבר לא מה שהיה פעם. היום יש אפילו נשים דרום-הודיות שהבעל שלהן עובד במדינות אחרות והן מתגוררות חלק מהזמן עם המשפחה שלהן, לא רק עם זו של בעלן. זה חידוש וזה מרגש, לראות שלושה דורות של נשים דרום-הודיות, סבתא ואמא ונכדה, מתחבקות וצוחקות ומבשלות ביחד על התנור שבחצר ועוזרות אחת לשניה להפריד במיומנות מדהימה את העלים של עצי הקוקוס שאחר כך יקלעו מהם מחצלות או סלים או יכינו מהם עוד מטאטאים קצרים. זה לא מובן מאליו שיש להן לא מעט זמן עם ההורים שלהן, שזוכים להיות סבא וסבתא של הנכדים שלהם לא פחות מאשר הסבא והסבתא מהצד של האבא. לפחות עד שתיגמר חופשת הקיץ.

אבל עדיין אסור להורים-לעתיד לדעת את מין העובר שלהם כדי שלא יפסיקו את ההיריון במקרה וזו נקבה. להביא לעולם בת זה לא כל כך כלכלי בהודו, כי הנדוניה שצריך לשלם למשפחה של החתן היא לא פרופורציונלית בשום צורה לכלום שההודים מרוויחים. כדי שמשפחת החתן תזכה בסארי המהפנט והבטן היפה והחיוך הגדול וריחות מי הורדים וזרעי הג'ירה ובחום ובצחוק ובפלפל, דווקא אלו שנפרדים מכל היופי הזה צריכים לשלם.

**

ממליצה בחום רב לקרוא את הריאיון המאלף עם מורן קושניר שבאמת מבינה משהו בנושא: https://www.google.ge/…/mag…/ayelet-shani/.premium-1.6155207