אנשים לא מפחידים


"כשקוראים עיתונים מתרשמים שהעולם הוא מקום גדול ומפחיד. הנראטיב המקובל אומר שאין לתת אמון בבני אדם, שהם רעים ומרושעים. אני לא קונה את זה. רשעות היא קונספט מדומה שהמצאנו בניסיון להתמודד עם המורכבות של בני אנוש בעלי אמונות, פרספקטיבות וערכים שונים משלנו. בעיקרון, בני האדם דומים. הם מרוכזים בעצמם לפעמים, קצרי רואי לפעמים, אבל טובים. נדיבים, נפלאים וטובים. זו התגלית הגדולה ביותר שנחשפה לעינינו במסענו". (ג'יי אוסטין)


לא מזמן קראתי כתבה מרגיזה על זוג רוכבי אופניים אמריקאים שטיילו בעולם. אני לא יודעת עד כמה זה דובר בארץ, אבל בסוף יולי האחרון ארבעה רוכבי אופניים זרים נהרגו בטג'יקיסטן בפיגוע דריסה תוצרת דעאש, והשניים מהכתבה היו ביניהם - ג'יי אוסטין ולורן גוגהגן. פגשנו לא מעט רוכבי אופניים מהסוג של ג'יי ולורן בשנה האחרונה- אנשים שפשוט דיוושו יבשות שלמות! והם תמיד היו המטיילים הכי אחראים ורציניים וסיפרו את הסיפורים הכי משוגעים. תמיד הסתכלתי על תיקי האופניים המדוגמים שלהם וחשבתי על השישה ימים החמודים שלנו בכבישים השטוחים של טיוואן והתרשמתי כל כך וגם קינאתי כמובן.


אני חושבת שהכתבה הזו הרגיזה אותי כי היא הציגה את החיים שג'יי ולורן שאפו לחיות - או למעשה חיו - כפנטזיה תמימה ולא אחראית עם סוף בלתי נמנע של מוות בפיגוע טרור, קצת כאילו הם הביאו את זה על עצמם. כדי לסבר את האוזן - מספר אירועי הטרור שהתרחשו בשנים האחרונות בטג'יקיסטן הוא נמוך משמעותית מאשר בישראל או אפילו במדינות מערב אירופאיות, למרות שטג'יקיסטן היא מדינה מוסלמית (כמו כל שכנותיה במרכז אסיה) באיזור ספר של העולם. כלומר, להיהרג בנסיבות האלו זה קצת כמו לעלות על מטוס שמתרסק.


כל הזמן מלמדים אותנו לפחד מהאחר, וככל שהאחר הוא יותר אחר ובמיוחד ככל שעולם הערכים של האחר הוא יותר אחר ומאיים על שלנו (אני מתכוונת תפיסתית, לא פיזית), ככה נלמד לפחד ממנו יותר. זה נהיה פחד ממשי שיגרום לנו אינסטינקטיבית לחשוד בכוונותיו, החל מחשדות קלים כמו ניסיון לדפוק אותנו (ואיך אנחנו הישראלים אוהבים), וכלה בחשדות חמורים כמו תכניות לפגוע בנו פיזית. אני לא חפה מזה, לפעמים זה קורה לי כשמשהו בבנאדם לא נראה לי, ולפעמים אני סתם אוכלת סרטים פרנואידים בלי קשר לכלום. אבל בשנה האחרונה דברים השתנו.


אנחנו נרתעים מהסינים המוזרים האלה שעושים איתנו סלפי בלי לשאול ובכלל אין להם שום טקט, וההודים מלוכלכים אז אנחנו מתרחקים מהם, ואנחנו חושבים שמסוכן במרכז אסיה רק כי הם מוסלמים ולא יודעים שרובם מכירים את ישראל רק מהתרמילאים שמגיעים, ובכל פעם שישראלי נהרג בחו"ל מיד אנחנו מצקצקים בלשוננו ש"בשביל מה הסיכונים המיותרים האלה". אנחנו בונים בראש איזה סיפור מפחיד שבו אנחנו הגיבורים הטובים שצריכים לעבור איזה מסלול מכשולים בין הסכנות האורבות לנו בעולם, ולפעמים אנחנו מעדיפים פשוט לא לצאת למסע בגלל זה. יש סיכונים מיותרים, ברור. גם בחיי היום-יום הכי שגרתיים- לגנוב את הרמזור זה סיכון מיותר יותר מטיול אופניים בטג'יקיסטן, זה פשוט לא מרגיש לנו ככה כי אנחנו יודעים מה לדמיין. וזה נכון שצריך לשמור על רדאר הזהירות שלנו פועל, אולי ביתר שאת כשאנחנו נמצאים במקומות לא מוכרים, אבל הוא לא צריך לבוא על חשבון הפתיחות לעולם והאמון בתושביו.


לפעמים אנחנו מדברים בשפה אחרת, מכל הבחינות- במילים אחרות ומחוות אחרות וערכים אחרים ואמונות אחרות. ולפעמים הפער הוא עצום והאחר נראה לנו כמו חייזר וקשה לגשר, אבל גם בכלל לא חייבים לגשר ואפשר לתת קצת קרדיט ליתרונות של האחרות. מה שחשוב זה שכולנו נפשות שפועלות במרחב ול-99% מאיתנו שהם לא סוציופתים יש כוונות טובות ואני בטוחה בזה, אחרת באמת היה פה כאוס לא נורמלי.

"אתה מרגיש שאתה רוצה לתת חזרה. לא רק לאותו אדם שפותח את ביתו לזרים, אלא בכלל. אתה הופך להיות אדם שבעצמו רוצה לקבל אחרים בביתו. אתה נהיה סוחר בכלכלת הנתינה".


קצת קשה לי להסביר מה קורה כשמטיילים הרבה זמן בעולם ובמיוחד במקומות כל כך שונים מהמקום שלנו. זו לא חופשה וזו לא הפסקה מהשגרה, זו לא סתם תקופה שחוזרים ממנה עם המון תמונות וסיפורי הרפתקאות. אלה היו החיים שלנו ולכן זו הייתה הזדמנות מדהימה להתבונן על דברים מהצד ולא מבפנים, ככה שהראות במובנים מסוימים היא הרבה יותר טובה. התבניות שבהן התרגלנו לחשוב מתפרקות לאט לאט, פתאום כל הקונספציות שלנו זועקות "נורמות!", דברים שהתרגלנו לחשוב עליהם כעל מציאות בלתי נמנעת הופכים לדברים שאנחנו בוחרים בהם מרצוננו החופשי ובאותה מידה יכולים גם להפסיק לבחור בהם. עוד דבר שקורה זה שכל מיני מושגים על העולם שעד אז היו רק מילה מעורפלת בראש שלי מקבלים צורה ותוכן ומשמעות. איזורים גאוגרפים, אנשים, תרבויות - בניתי תמונה מורכבת ועשירה עליהם מתוך החוויה האישית שלי, אני בתוכם והם חלק ממני, ולאט לאט הם נעשים פחות רחוקים ושונים ממני. זה די מדהים כשאני חושבת על זה.


והקטע הוא שכשיש תמונה ברורה (או לפחות ברורה יותר) ובכלל לא משנה מהי, אז דברים כבר לא כל כך מרתיעים, והאמת היא שכבר לפני זה, כשמתרגלים (זו פעם ראשונה שאני חושבת על זה שלתרגל ולהתרגל זו די אותה מילה) שוב ושוב ירידה מהאוטובוס או הרכבת או המונית או המטוס במקום לא מוכר, עם הזמן החשש נעלם ומפנה מקום להתרגשות וסקרנות. ואנשים כמו ג'יי ולורן שעוזבים הכל ויוצאים למסע רכיבה בעולם ולפני זה נפטרים מרוב רכושם וגרים בבית של 13 מ"ר עם קירות מגנטיים שאפשר לאפסן עליהם חפצים ממתכת, הם כבר לא הזויים ולא חיים בסרט וממש לא משוגעים, הם אנשים אמיצים ומעוררי השראה שבוחרים לקחת פיקוד על החיים שלהם, לדייק לעצמם את ההזדמנות האחת שיש לנו, ובוחרים ליצור לעצמם בעצמם תמונות של העולם שמפיגות את הפחד.




  • Facebook
  • Instagram

© 2019 by I want eyes always

כל הזכויות על כל התוכן הכתוב והמצולם המופיע באתר שמורות ל"אני רוצה תמיד עיניים"