רכבת לילה לשיאחה


view from the train to xiahe

בכל פעם שאני מגיעה לתחנת רכבת אני מרגישה בחו"ל, ובכל פעם שאני שומעת את פליט פוקסס אני מרגישה ברכבת לילה בסין. אני מרגישה את עצמי מתהפכת במיטה הצרה, בקומה השניה או השלישית של המיטה, אני מרגישה את האוזניות מכאיבות לי באוזן שאני נשענת עליה, אני מרגישה את עצמי מתעוררת מבולבלת לתוך שיר אחר של פליט פוקסס. הכי חמור זה עם בלו רידג' מאונטנס, הוא עושה לי תחושה צורמת כזו בגוף כאילו אני פה אבל אני לא פה אני אמורה להיות במקום אחר, אני קצת במקום אחר במובן מסוים.

הפתיחה המתנגנת שלו היא כמו שיר ערש סיני, Lie down with me, my dear, lie down, וברקע חולפים לי נופים ועוד נופים ועוד נופים. ערים עצומות ומפחידות שדות ירוקים סולידיים מדבר הטאקלה מאקן האגדי שלג מפתיע בחמוקיים של ההרים עמודי חשמל ועמודי חשמל ועצים ותחנות רוח, כולם חולפים לי מול העיניים כאילו אני משייטת על פני העולם שהוא סין, בעצם לא כאילו, אני באמת משייטת על פני העולם שהוא סין.


אני מרגישה את הכיסא המתקפל מתחת לישבן שלי מרגישה את שולחן הפלסטיק מתחת למרפק שלי מרגישה את החלון הצונן צמוד ללחי שלי.

אני מרגישה את הרעידות והרטט של הרכבת, אני מרגישה את הזיגזג של ההליכה מקרון לקרון, אני מרגישה את שרירי הרגליים שלי מתאמצים להישאר יציבים מעל הבול פגיעה. בתוך תא שירותים רכבת תמיד מרגישה כאילו היא נוסעת הכי לא ישר שאפשר.

אני שומעת את הקולות הסיניים מוקדם בבוקר מתלווים לשקשוק העגלה ומכריזים על משהו, מי יודע על מה, בטח על תה ונשנושים ומנות חמות. אני מרגישה בפה שלי את המים הרותחים מדי של המיחם הגדול את הכוויות בלשון את הטעם של העלים הסיניים ששמנו בתרמוס הקטן והמקומי שלנו את הטעם של הנודלס-מנה-חמה הכי טעים בעולם את הבערה החריפה שלו.


My brother, where do you intend to go tonight? I heard that you missed your connecting flight, to the blue ridge mountains, over near Tennessee.


אני מרגישה את התיק צמוד לגב שלי כבד על הכתפיים שלי כרוך סביב המותניים שלי, אני שומעת את הקליפסים נפתחים את התיק נזרק על המסוע את כל בקבוקי המים הרבים מדי שלנו נפתחים אחד אחד, אני מרגישה מים יורדים במורד הגרון שלי, לוודא שהם רק מים.

אני שומעת עוד קולות סיניים, של השכנים המתחלפים שלנו לתא שמציעים תפוחים חומים קטנטנים ופריכים ועוד פירות שמעולם לא ראיתי ובירות וכלמיני מאכלים שהם שולפים משקיות הניילון שלהם משקיות הפלסטיק הגדולות שלהם שמתחת למיטה. אני שומעת את הצעדים של הסדרן עם הקלסר הגדול ששומר על הכרטיסים של כולם ובא להעיר אותנו כשאנחנו מתקרבים לתחנה.

אני מרגישה את הרכבת עוצרת ואת התכונה הגדולה או הקטנה של אנשים עולים יורדים שולפים מזוודות גדולות ושקיות פלסטיק צבעוניות ומוצ'ילות שכל הרצועות שלהן מסתבכות מתחת למיטות, אני שומעת את היותר מדי רעש שאנחנו עושים בארבע לפנות בוקר מעירים את השכנים שלנו לתא שרוגזים בסינית ואני מרגישה את הצעדים במורד המדרגות החוצה מהרכבת אל אוויר לח ודחוס אל אוויר צונן ופריך, החוצה מהתחנה אל מקום שמי יודע מה מצפה לנו שם, אני רק יודעת שהרפתקאות.


But Sean don't get careless, I'm sure it'll be fine. I love you, I love you, oh brother of mine.


* כל התמונות המצורפות שמרטיטות את ליבי צולמו בנסיעת רכבת של כ-20 שעות מטורפאן (Turpan) ללאנז'והו (Lanzhou), בדרך הארוכה לשיאחה (Xiahe).