היום שישי האחרון.
בהתחלה היינו סופרים אותם אבל אחרי 3 חודשים בערך איבדנו ספירה. אז ספרתי עכשיו- זה היום שישי ה-48 שלנו בטיול, במסע, בעולם.
זו הפעם ה-48 שנכשלנו כישלון חרוץ ב-20 שאלות של הארץ. אולי בעצם קצת פחות, היו ימי שישי שבהם היו לנו שחקני חיזוק טובים. מסתבר שאחד האתגרים הגדולים ביותר עבורי בשפה האנגלית זה לתרגם את השאלות האלו.
מצחיק שהחידון הזה היה פחות או יותר העוגן היחיד שהיה לנו ב-48 השבועות האחרונים לימי השבוע. כמעט שנה שבה המשמעות היחידה של סוף שבוע היא ה-20 שאלות האלו, ופוטנציאל לשיחת ווטסאפ עם סבתא.
למעשה היינו אמורים לחזור לארץ אחרי 25 ימי שישי, ואז חשבתי שאחרי 39 ימי שישי, ומפה לשם זה נהיה 48.
כמה זה מוזר להסתכל על משחת השיניים שכמעט נגמרה ולדעת שלא אקנה עוד אחת, כי כבר מחכה לנו אחת בבית של ההורים.
כמה זה מוזר לשבת במרשרוטקה בפעם האחת-לפני-אחרונה ואז מכה בי ההבנה שאין יותר מקומות חדשים בתכנית, לפחות לא במסע הזה. שהטיסה הזו שנעלה עליה עוד כמה ימים תנחית אותנו בישראל. אחרי כל כך הרבה זמן בדרכים הטיסה הזו נהייתה איזו סצינה שאני בכלל לא מסוגלת לדמיין. נתב"ג?!?
וכמה זה מוזר לחשוב שעד לפני כמה חודשים בכלל לא ידעתי מה זה 'מרשרוטקה' (סוג של מונית שירות, במדינות פוסט-סובייטיות).
לארוז את המוצ'ילה בפעם האחרונה. היא הייתה הבית-על-הגב האהוב שלי, איך אפשר פתאום לאחסן אותה בבוידעם? אני חייבת למצוא איזו דרך להמשיך להשתמש בה בארץ.
כשכל הזמן זזים צריך להיפתח מהר אם רוצים להכיר חברים, אם אני רוצה שמישהו בעולם יקבל איזשהו מושג על מי אני. צריך להתחיל לצחוק אחד על השני מהר, צריך לחבק מקסימום בפעם השניה שנפגשים, צריך ישר לפתוח את הלב לשיחה ולפתוח את הפה לחיוך, צריך לנגן ולשיר גם אם אנחנו עושים את זה די גרוע. וצריך קודם כל להתחיל לפטפט עם אנשים שנראים לך נחמדים, גם אם מרגישים לא קשורים.
ב-48 השבועות האחרונים קיבלתי איזשהו מושג על מאות אנשים, קיבלתי מושג אמיתי על עשרות מהם. ראיתי 9 מדינות, מתוכן 7 בפעם הראשונה, מתוכן 4 שלא ידעתי איך לדמיין אפילו, מתוכן לפחות 2 שלא ממש ידעתי איפה על כדור הארץ הן ממוקמות. וקיבלתי מושג גם עליהן- על ההיסטוריה, התרבות, הנראות של אדמותיהן ושל תושביהן. אכלתי את האוכל שלהן שלפעמים היה ללקק את האצבעות ולפעמים היה חוויה מדכאת, שמעתי את המוזיקה שלהן בנסיעות ארוכות, ישנתי בבתים המסורתיים שלהן והזעתי וקפאתי במיטות קשות ורכות מדי, ליטפתי וברחתי מחיות המחמד שלהן.
ביום השישי ה-48 שלנו הייתה שאלה ב-20 שאלות של מוסף הארץ- בכמה מדינות רוסיה גובלת? וממש ידעתי - באמת ידעתי כי הייתי שם!! - מה קורה בכל החלק המזרחי והקווקזי. בחלק המערבי, האירופאי, הייתי די בורה. התשובה היא 14, אנחנו ניחשנו 10-11, עוד טעות. ביקרנו במסע הזה ב-4 מתוכן, ובשתי מדינות אפילו הוזהרנו שכדי להמשיך לטייל לכיוון ההוא צריך פרמיט מיוחד, כי שם כבר רוסיה. בכלל לא ידעתי שרוסיה עד כדי כך עצומה לפני המסע הזה. סין אשכרה נראית כמו ישראל על ידה.
לפני כמה שבועות הייתה גם שאלה על הים הכספי, וידעתי את התשובה. ידעתי בדיוק איפה בעולם נמצא הים הכספי! לפני שאיכשהו ההורים שלי גלגלו את המסע שלנו למרכז אסיה לא הייתי יודעת את התשובה, למרות שעשיתי תואר ראשון בגיאוגרפיה. אפילו טסתי מעל הים הכספי וראיתי מלמעלה את חופיו השוממים בצד הקזחי ואת כל אסדות הנפט בצידו האזרי.
למדתי להגיד 'שלום', 'תודה' ו'טוב' בלפחות 12 שפות (אני מודה שבכמה מהן זה די דומה). למדתי להגיד בהולנדית "לעזאזל, האופניים שלי נגנבו!". למדתי לספור בסינית, גם במילים וגם עם האצבעות (כמובן שגם בזה לסינים יש גרסה משלהם). למדתי להגיד 'לחיים' בלא מעט שפות אירופאיות ולמדתי שישראלים לא יודעים לשתות. וגם לא לטפס על הרים. ושנימוסי השולחן שלנו פח. ולמדתי גם שהקלישאות נכונות- שאנחנו יודעים לשמוח ולשמח, לגרום לאנשים להרגיש בנוח, להיות בלתי אמצעיים בקטע טוב.
עמדתי על הר בקירגיזסטן וראיתי את קזחסטן באופק. רכבתי על אופניים כמעט 250 ק"מ בכבישי טיוואן. רקדתי על חוף ים בורמזי בחג המולד עם אוסטרלים שיכורים שקנו שם זיקוקים ב-50 דולר. הכנתי שקשוקה לטיבטית בת 22 בחודש תשיעי (היא לא אהבה אותה). מצאתי מקום שמרגיש כמו בית באלמאטי, קזחסטן. מיינתי שורשי ג'ינג'ר ענקיים עם חבורת נשים הודיות. שרתי בפני איטלקים, גרמנים, צרפתים ואוזבקים בכפר טג'יקי נידח בהרי אוזבקיסטן. זקנה סינית תפסה את הידיים שלי, הסתכלה לי בעיניים ואמרה לי את הדברים הכי חשובים שנאמרו לי אי פעם, כנראה, אבל לא הבנתי מילה. ראיתי פילים מתרחצים בחוף ים באנדמן. ראיתי, יחד עם החברה הכי טובה שלי, כמיליון עטלפים יוצאים מתוך מערה במיאנמר. רחצתי עירומה במעיין חם בטיוואן ובאגם קפוא בקירגיזסטן ובחוף ים מבודד בהודו. צפיתי במונדיאל יחד עם משפחה גאורגית בטלפון הקטן והמקרטע שלי. קיבלתי במתנה שקית מלאה בפחיות בירה ביציאה מפיצריה בבאקו כי אני מישראל. חגגתי את ליל הסדר עם חברים אהובים באנדמן, בלי יין אבל עם צ'יז גרליק נאן ועם ביטבוקס להגדה. חיפשתי את התורים מחוץ לחנויות קטנות בטיוואן כדי לטעום מאכלים בטעמים ומרקמים שלא דומים לכלום. בזכות זה אכלתי בראוני שוקולד שגרם לי להזיל דמעות ולהבין איך אפשר להשוות אוכל לאורגזמה. גררתי אותנו לחורים שאלוהים יודע איך שמעתי עליהם ותמיד חששתי לאן נגיע ותמיד הרגשתי את הלב שלי נפתח מול הכלום שסביבנו. רופא טיבטי הדליק לי מוקסות על הבטן בזמן שכל החנות/מרפאה צופה בנו ובסוף החלמתי בזכות אנטיביוטיקה. שתיתי חלב סוסות מותסס. חגגתי את היום ההולדת שלי ברואד-טריפ בערבות קזחסטן. טיפסתי וטיפסתי בתוך פסל ענק של בודהה רק כדי לגלות שבקצה העליון שלו לא מחכה כלום, כמה סמלי. התארחתי בבית של המשפחה ההודית שעבדו כעוזרי-בית אצל המשפחה שלי בארץ. השתתפתי בחגיגת חנוכת בית משוגעת של אבוריג'ינים בטיוואן. רכבתי על סוס בקירגיזסטן בגשם ברוח ובקור במשך כמה שעות טובות ושכנעתי את עצמי שזה לא ברמת ההיפותרמיה אלא מקסימום כוויות קור. נשך אותי דג בבריכה ירקרקה במיאנמר והשאיר לי צלקת. השארתי לעצמי קעקוע שיזכיר לי תמיד דברים שאני לא רוצה לשכוח. עשיתי קאוצ'רספינג בחנות ספרים. למדתי לא לעשות סמים עם אנשים שלמחייתם מתקשרים עם חיות וגם לא לעשות טיפולי פנים שכוללים תלישת כל השערות מהפנים. וגם שאם הטיסה כוללת self-transfer אז ייתכן שצריך ויזה למדינה שבה עושים את הקונקשן וחשוב לשים לב לפרטים האלה. לקחתי טרמפ עם שוטרים כדי למצוא חתונה טג'יקית שלא הוזמנתי אליה בכפר נידח אחר, בגבול המערבי של סין. לא קניתי כמעט שום דבר שלא הייתי באמת צריכה. חזרתי לכתוב מהלב אחרי שנים של הפוגה. הסתפרתי בשבע מדינות שונות. קיבלתי שיעור לחיים מג'יפסי קינג- צועני הודי שמוכר תכשיטים על החוף. פיצחתי את השיטות למצוא כל מידע שאני זקוקה לו על כל מקום בעולם. מצאתי את עצמי עומדת במקומות שפנטזתי עליהם במשך חודשים וגם חיה מציאות שבה ככל שהתכניות משתנות יותר ככה גם מוצלח וכיף יותר. התנקה לי הלב מול נופים מפחלצים ונזל לי הלב מול אנשים מרגשים.
לפעמים אני עוצרת רגע ופשוט לא מאמינה שכל הדברים האלו, ועוד כל כך הרבה אחרים, קרו לי. אני יכולה להמשיך את הרשימה כל עוד המרשרוטקה ממשיכה לנסוע.
פגשתי אנשים משוגעים ואנשים מעוררי השראה, אנשים שלימדו אותי כמה הכל הרבה יותר נחמד רק מעצם זה שאנחנו מחייכים אחד לשני ברחוב, אומרים שלום. אולי תצא מזה איזו חברות ואולי סתם נרגיש יותר נעים לכמה רגעים. פגשתי כל כך הרבה אנשים שלימדו אותי עד כמה זה לא מובן מאליו ויחד עם זאת גם ממש אפשרי להקשיב ללב ולעשות מה שאנחנו רוצים. אחד הקטעים הספרותיים האהובים עלי הוא מתוך הספר 'כמעיין המתגבר' והוא מדבר על כמה קשה לעשות את מה שאנחנו באמת רוצים, אבל הייתי יכולה לקרוא אותו עוד אלף פעמים ולא לקלוט את זה כמו שקלטתי ב-48 השבועות האחרונים.
למדתי כל כך הרבה דברים חדשים על העולם, ובדרך גם על עצמי.
אני אסירת תודה על כך שנולדתי בתקופה שבה העולם פתוח בפנינו, וכל מה שנותר לנו זה להזיז את התחת שלנו ולהתחיל ללמוד אותו. דרך הרגליים, העיניים, האוזניים, הלבבות שלנו, כל אחד ואיך שמתאים לו. אני אסירת תודה ברמות כל כך גבוהות על ההחלטה הזו שקיבלנו, ועל 48 השבועות האחרונים. תודה תודה תודה, ליקום, לאנשים שפגשתי בדרך, לאנשים שפירגנו מרחוק, לחברי למסע שהוא אא"א, לעצמי. ועד למסע הבא! :)