קו מתח

אני לא ישנה בנסיעות. זה זמן מצוין בשבילי להרהר ולחשוב ולעבד. במיוחד כשיש לי מושב משלי ואני לא חולקת אותו עם חבורת נשים הודיות שמזכירות לי עד כמה אני רכושנית למרחב הפרטי שלי. וכשאני לא קופאת מקור באוטובוסים של מיאנמר (השיטה המקומית למנוע מהנהג להירדם ומהנוסעים להקיא). וכשאני לא עסוקה בתפילות לאלוהי הקארמה הטובה כשהנהג האוזבקי הרנדומלי טס כמו משוגע וחותך את כולם ואף מגדיל ויוצא מהרכב כדי לתת אגרוף בפנים לנהג אחר שהעז להעיר לו.

זה גם זמן מצוין לעבוד על יכולת הקבלה שלי, כשאני צריכה לקבל באהבה את הצד שבחרתי או שנבחר עבורי לנסיעה, גם אם בצד השני יש נוף יותר יפה וגם אם אתרע מזלי לשבת בצד של השמש הקופחת.

אבל בדרך כלל מה שאני עושה זה להיות ערה ולא לעשות כלום. אפילו מוזיקה אני כמעט ולא שומעת. פרמטתי את הטלפון לפני הטיסה ואיכשהו בשום שלב לא טרחתי לשחזר את המוזיקה שהייתה לי שם, או אחרת. האוזניות סוגרות אותי, מכניסות יותר מדי לאיזה עולם פנימי ואני לא רוצה, אני רוצה להיות בעולם שבחוץ כשהמחשבות נודדות פנימה.

ואני חושבת, על פני כמה נופים חלפתי בחודשים האחרונים. בכמה שעות יום שונות, שמיים שונים, על פני כמה סוגי כבישים מעולים וקופצניים ומתפתלים ואינסופיים ודרך כמה זגוגיות שונות ראיתי הכל. כמה רקעים שונים היו עדים למחשבות שלי, ורבים מהם אפילו לא זכו להתייחסות מצד התודעה שלי.

איתי תמיד נרדם ואני תמיד צוחקת כשהראש שלו צונח על עצמו או על החלון או עליי או על הנוסע או הנוסעת שלצידו. לפעמים אני גם מצלמת אותו, והוא מגחך על ההומור הרדוד שלי.

אבל ישנה אני לא, איך אפשר לישון כשכל כך מעניין בחוץ. ויותר מזה- זה גם מעניין וגם לא צריך להתרכז ולעקוב כי זה לא משנה. הסיפור הוא תמונות של העולם והן לא צריכות להתחבר. אולי ככה תינוקות רואים את זה, תמונה ועוד תמונה ועוד תמונה, עד שגדלים ומתחילים להבין את הקונספט של סיבה ותוצאה וכל זה, ואז גדלים עוד ומתעקשים כל הזמן לחפש את הקשרים בין התמונות גם כשהם בכלל לא קיימים. אבל בנסיעות אין את כל זה. אז אני יכולה לבהות החוצה ולחשוב ולחשוב ובינתיים העיניים מעניקות לי מזון לנשמה.