סקוטלנד איז סמשינג

אני רוצה להיות צלמת של קווי מתח. לא של נופים, לא של אנשים, או של חיות או של צמחים - של קווי מתח.

פעם בקזחסטן (נדמה לי) כתבתי על איך שאני לא ישנה בנסיעות ופרסמתי סדרת תמונות שקראתי לה (לפחות בראש שלי) "קו מתח", למרות שהאמת היא שאני בכלל לא בטוחה שקו מתח זה הביטוי הנכון לתאר את קווי החשמל שרצים לאורך כבישים. האמת היא שאני בכלל לא בטוחה מה זה קו מתח, ואמת נוספת היא שעד הרגע מעולם לא הרהרתי בזה אז נחמד להרהר לראשונה. (אגב, גוגל לא סיפק לי תשובה)

אז אני רוצה להיות צלמת של קווי מתח, כלומר אני רוצה לנסוע לנצח ברכבת או באוטו ולראות מראות מתחלפים ולצלם אותם - את שבריר השניה שבו נפתח הנוף או שבו מתגלות שתי הדמויות הקטנות שעומדות באמצע הטבע הגדול הזה או שבו כל האלמנטים מסתדרים בדיוק בפריים. כדי שאפשר יהיה לראות משהו דרך החלון, המצלמה חייבת להיות ישרה ודי צמודה אליו וזה מייצר מלבנים כאלה של תמונה ועוד תמונה ועוד תמונה, כמעט כמו שפעם הייתי רואה בסרט צילום בחדר חושך בחוג צילום שהיינו נוסעים אליו אחרי בית ספר.

אני קוראת לזה קווי מתח כי את רוב הדרכים מלווים קווי מתח (או חשמל, או איך שלא קוראים להם) שהרבה פעמים נדחפים לתוך הפריים, ולפעמים גם העמודים שאותם הקווים מחברים נדחפים פנימה ואת הקווים עוד אפשר לצפות כי הם תמיד שם או שהם מספיק רחוקים כדי לשים לב אליהם מבעוד מועד אבל העמודים בדרך כלל נדחפים בהפתעה. אני דווקא אוהבת אותם. כמו שאני אוהבת שבתחתית הפריים יש קצת כביש או דרך, והכי אני אוהבת כביש שחוצה נוף. זה יפה מאוד כשיש פשוט טבע גדול ונקי אבל בדרך כלל אני מרגישה שבתור תמונה זה קצת משעמם או אולי פשוט אני לא יודעת לצלם את זה בצורה מעניינת, אבל ברגע שנדחף לתמונה עמוד או כביש או איש אז יש פה עניין - או יותר נכון לומר (לכתוב) שיש תנועה, שיש חיים.

מן הסתם לא כל המקומות מתאימים לתחום הצילום של קווי מתח. נכון שבכל מקום יש קסם ויופי אבל אני חושבת שלא תמיד הם באים לידי ביטוי בפורמט הזה של נסיעה אינסופית וצילום תמונות מהחלון. אבל עכשיו גיליתי מקום ממש טוב לעניין וזו סקוטלנד, שהכל בה כל כך יפה ומשתנה וכל האגמים והמים והשמיים המעוננים-חלקית האהובים עלי כל כך (והכנראה לא ממש אופייניים לסקוטלנד אבל לא מתלוננים על צ'ופרים של אלוהים), והגבעות - בסקוטלנד יש גבעות יותר מאשר הרים, זה כתוב בהרבה כתבות על סקוטלנד וזה עזר לי להגדיר לעצמי את תצורת הנוף הזו כחביבה עלי כי היא מספקת איזון טוב בין דרמה לבין שלווה מרגיעה - כל אלה מספקים מלבן אחרי מלבן אחרי מלבן אחרי מלבן של תמונות, וכשהוסעתי ברחבי סקוטלנד לא יכולתי להפסיק לדחוף את המצלמה לחלון ולצלם.

גם לצאת מהאוטו בסקוטלנד זה נהדר ובמיוחד כשמגיעים לשם מאוגוסט של תל אביב, עם האוויר הקריר ומים שמרגישים כאילו השמיים משפריצים עליך בשפריצר נעים כזה והרוחחחחחחחח שאולי הרבה אנשים לא אוהבים אבל אני אוהבת רוח שכמעט מעיפה אותי מהמקום (לא לאורך זמן כמובן), וריח של ירוק ונקי ורענן עד שאפילו כל המידג'ז העוקצים לא הפריעו לי (לא לאורך זמן כמובן). יש לסקוטים כלמיני תכשירים כדי להרחיק את המידג'ז שבאופן מפתיע יש להם ריח מעולה ולא של כימיקלים, והחלק הכי טוב בהם הוא השמות שלהם - "skin-so-soft", "smidges" וכאלה. בכלל ממש את אהבתי את האנגלית הסקוטית, הרגשתי שהיא כל כך מלאה בסטייל והתבאסתי שהאנגלית שלי כל כך אמריקאית וחסרת מעוף. באחד הימים ישבנו בבר (המורשה) הכי עתיק בסקוטלנד ובשולחן לידנו ישבו שתי נשים מקומיות וכשהחברה השלישית שלהן הצטרפה היא שאלה מה נשמע ואחת הנשים ענתה לה "smashing". סמשינג! איזו מילה מעולה.

אז בגדול סקוטלנד איז סמשינג אנד בריליינט לדעתי. ואפילו בלי כל הוויסקי והבירות והסטייק פאי וההאגיז והטפטים הפרחוניים על הקירות, אני מוכנה להיות גם סתם צלמת קווי מתח בסקוטלנד ולבהות לנצח בכל הלוכים והגלנים והכבשים והפרות והדייגים עם הכלבים והירוק הרטוב והמרענן הזה.