טאנג'וור פינת שדרות ירושלים

לפעמים אני מרגישה כמו בסצנה של סרט. עולה על האוטובוס בבוקר נמחצת בין כולם שמה את האוזניות בוהה. עולה על האוטובוס בערב עכשיו דווקא יושבת או עומדת מבחירה ושמה מוזיקה קצבית שלא מתאימה בכלל לסיטואציה ולמבטים העייפים של כל נוסעי האוטובוס אבל כן מתאימה מאוד לסצנה. ואני בוחרת את הפלייליסט וכך בוחרת את הסרט שלי. ולפעמים המוזיקה יוצאת לי בול ואז כל התחושות של כל היום או הימים מתנקזות מכלמיני מקומות שונים בגוף ולאט לאט עם השיר מפלסות את דרכן לנקודה אחת בה כולן מתרכזות, ואז זה מתגבר ומתגבר והאוטובוס נעלם ויש רק תחושה חזקה וממוקדת שהיא בעצם ערב רב של מלא תחושות שונות ויש את המוזיקה, וזה קצת כמו הדרך לאורגזמה רק שפה אין קתרזיס, יש מקסימום חיוך וקצת ריקוד מאוד מאופק כדי שאנשים לא יחשבו שאני הזויה. מה אכפת לי בכלל אם יחשבו שאני הזויה? אני הייתי שמחה אם הייתי יושבת באוטובוס ורואה מישהי רוקדת ומחייכת לעצמה.


אז זו שגרה, טוב לראות אותך שוב, כבר שכחתי איך את נראית, יפה ומכוערת כאחד. ואני מרגישה שהנסיעות אוטובוס היום-יומיות האלו הן אולי בדיוק ההיפך מאי-שגרת הטיול.


ישבתי וניסיתי להיזכר במקום, באנשים, בחוויה מסוימת ספציפית. חשוב לי להיזכר בדברים האלו כי יש כל כך הרבה מהם ובקלות הם יכולים פשוט להיעלם, אבל לא הצלחתי אז החלטתי לשחק משחק שבו נבחרת תיקיית תמונות רנדומלית, והפלא ופלא זה עבד כי נבחרה התיקייה של טנג'וור.



טנג'וור היא עיר בדרום הודו, בחלק המזרחי והדי דרומי של טאמיל נאדו. הגענו להודו ממיאנמר באמצע הלילה ולמחרת בבוקר כבר נסענו לטנג'וור מהסיבה היחידה שהיא הייתה קרובה לעיר שבה נחתנו - טירוצ'יראפאלי הידועה בכינויה המדליק "טריצ'י", ובה באמת לא היה לנו מה לחפש. חוץ מזה, זה גם היה היום האחרון של פסטיבל הפונגל שמציין את תחילת השנה הטאמילית, וחשבנו שאולי במקדש המפורסם של טנג'וור נוכל לראות קצת חגיגות וציורי מנדלות על המדרכות. אז ביום הראשון שלנו בהודו, שמזל שלא היה הראשון בהודו אי פעם, חיפשנו בהצלחה מועטה מאוד מקום נורמלי לישון בו בטנג'וור שהיא באמת לא המקום הכי מתויר על ידי זרים, והתלווה אלינו בחור גבוה בשם קאי שדיבר המון על אפליקציות. אני כבר לא זוכרת למה אבל איתי ואני לא היינו הכי בטוב ולא היינו כיפיים במיוחד, אולי הייתי חולה ואולי היינו צריכים רגע לעכל את המעבר להודו ואולי סתם, ובכל זאת קאי נשאר איתנו, כנראה כי הוא העדיף חברה לא נעימה על פני להיות לבד. הלכנו עם קאי לאכול טאלי במסעדה שליד הסוג של גסטהאוס שמצאנו שניהלה אותו הודית ממולחת שלקחה מאיתנו הרבה כסף, אכלנו ביחד טאלי ושתקנו אבל על הטאלי לא היו תלונות. בכלל האוכל בטנג'וור היה מעולה, ובאחת המסעדות שם אכלתי פאניר באטר מסאלה דוסה שזו אחת המנות המדהימות שאכלתי בהודו ולא מצאתי אותה אחר כך בשום מקום אחר. מה שעוד היה מאוד מוצלח בטנג'וור זה שביום שהגענו לשם הלכנו למקדש הגדול של העיר שהוא למעשה קומפלקס ענק של מקדשים ממש יפים לאל שיווה. כל הקומפלקס הזה אדמדם ודרום הודי, ואני לא יודעת אם זה ככה תמיד או שזה בגלל שזה היה היום האחרון של הפונגל, אבל באמת היו שם המון אנשים ואווירה חגיגית. נשים עם סארי צבעוני וגברים עם בגדים כתומים ושחורים וילדים וזקנים ותור עצום ודחוק ומזיע של אנשים יחפים, הרבה יותר מאשר באוטובוס של תל אביב, וכולם נמחצים כדי לראות באבא מתפלל ליד פסל. אני מאוד אוהבת את זה שבמקדשים משאירים את הנעליים בכניסה וצריך להסתובב במתחמים ענקיים עם רצפות לוהטות בכפות רגליים יחפות יחד עם עוד המוני כפות רגליים יחפות אחרות, ועכשיו אני חושבת שזה קטע שגם בתורה שלנו מדברים על זה שבמקום קדוש צריך להוריד את הנעליים כאילו הן משהו שמפריד אותנו מהעולם ולא מאפשר לנו להתחבר עד הסוף. אני לגמרי מבינה את זה. אולי אם אנשים יורידו נעליים בכניסה לחדרי ישיבות מפוארים יהיה פה יותר רגוע.


בטנג'וור ניסינו לעשות גם כלמיני סידורים שזה עניין מאוד מאתגר בהודו. להוציא כרטיס סים, לבדוק מתי יש רכבת - כל משימה קטנה מצריכה הרבה מאוד זמן והרבה מאוד סבלנות. יש לקחת בחשבון שהמשימה לא תתבצע מול אדם אחד או אפילו במקום אחד, ושתוך כדי התהליך יצוצו כלמיני דרישות מוזרות שכנראה יראו לנו, בתור מערביים, כממש מיותרות והכי לא יעילות בעולם, אבל לא יהיה לנו איך להתחמק מזה. לא מזמן מישהו אמר משהו על זה שבהודו אפשר לעמוד שלוש שעות בתור או בפקק או במשהו, אני לא זוכרת, אבל הרעיון היה שזה הרבה יותר גרוע מאשר בארץ, ואז ענינו לו שבהודו זה לא משנה כי אין ממש את הקונספט הזה של "בזבוז זמן".



עכשיו אני יושבת בשדרות ירושלים כדי לראות איך הן אמורות להיסגר לתנועה עוד רבע שעה למשך מי יודע כמה שנים. ואנשים מוחים ובצדק על הפקקים שהולכים להיווצר ועל הזמן שייקח לנו להגיע לתחנת אוטובוס החדשה ובכלל להגיע ממקום למקום, ואני חושבת על זה שכשעזבנו את טנג'וור לפונדיצ'רי שנמצאת בסה"כ 170 ק"מ משם, זה לקח שלושה אוטובוסים ויום שלם ואמנם היה חם ומבלבל לעיתים, אבל בשום רגע לא הרגשתי לחץ כזה של בזבוז זמן, כי זה פשוט לא משנה אם נגיע לפונדיצ'רי בבוקר או בערב. אני יודעת שזו תכונה שמייחסים למדינות כושלות (אני חלילה לא חושבת שהן כושלות כמדינות אבל כנראה שהן כן כושלות בתחומים מסוימים, כמו כולם, ובכל מקרה אשתמש במונח בשביל להעביר את המסר), אבל אני מתגעגעת לתחושה שהזמן שלי לא יקר כל כך.


עוד דוגמא. בטנג'וור גררתי את איתי ואת קאי לאיזה מקדש שראיתי במפה כדי לראות עוד חגיגות פונגל אבל כשהגענו לא היה שם כלום. זה היה מקדש די מכוער והיו בו רק אנשים ממש מסכנים שקיבצו נדבות, והפעם כל עניין כפות הרגליים היחפות לא הרגיש כל כך חגיגי ובטח שלא מרומם רוח. בקיצור, זה היה ביקור ממש מיותר אבל לאף אחד מאיתנו לא היה כל כך אכפת וגם אם היה איזשהו תסכול קטן של "שוב היא גוררת אותי כשאני עייף" מצד שותפי למסע, הוא לא היה קשור לערך הזמן שלנו וזה עושה הכל יותר נעים וקליל.


יש פה שוטרים עם קונוסים וגדרות והם הולכים להכניס את השדרה של יפו לכלוב, כמו מין גן חיות עצוב מאוד וריק. והאוטובוסים האחרונים נוסעים עכשיו על השדרה ומעניין אם מי שיושב בתוכם חושב על זה. איש הבורקס מוריד את חלון המתכת האדום שלו וזה עושה מלא רעש כי משהו שם נתקע לו והוא מתקשה לסגור אבל בסוף הוא מצליח. זה מרגיש קצת סמלי, כל זה. הפסיקו להגיע מכוניות ונראה לי שזה אומר שבאמת חסמו את השדרה, והאמת היא שלא האמנתי שזה יקרה אבל כנראה שזה קורה. כבר הסדרנים מתחילים לריב עם אנשים שנתקעו ועכשיו לא יודעים איך לנסוע הביתה וכבר כולם מצפצפים וכבר יש פקק. ידעתי שיהיה מעניין לראות את הרגע הזה.



בכל אופן, טנג'וור. לא נשארנו בטנג'וור המון זמן וזה גם לא מקום שיוצא לי לחשוב עליו הרבה אבל עכשיו כשאני חושבת עליו אני מרגישה את הודו בגוף שלי ומריחה את הטאלי ורואה את האיש ההודי הקטן שניסה לעקוף את קאי בתור של כרטיסי הרכבת והם היו כל כך שונים במראה שלהם שזה מדהים בעיני וקאי התאכזב מההתנהגות שלו כאילו אנחנו לא בהודו, והיה אור יפה על הכניסה לתחנה ואני אפילו לא זוכרת כמה זמן הייתי שם אבל הספקתי להתפעל מהאור הזה לא מעט. כמובן שבסוף ההמתנה הארוכה קאי לא הצליח לקנות כרטיס לרכבת.


ובהצלחה לתושבי יפו.


0 צפיות
  • Facebook
  • Instagram

© 2019 by I want eyes always

כל הזכויות על כל התוכן הכתוב והמצולם המופיע באתר שמורות ל"אני רוצה תמיד עיניים"