אפשר שכבר ייפתח עלינו חורף שישטוף הכל וירענן לאנשים את הפרצופים ויעשה שיהיה קצת יותר נעים לנשום? שיהיה קר באמת, לא קר טיפה בבוקר ובערב להזיע עם הסוודר באוטובוס. ברור שלבשתי סוודר מחמם מדי. זה צפוי להתקדם לאנשהו או שככה זה יהיה פה בעיר הקיץ או שזה בגלל שינויי האקלים? אני רוצה להתעטף, שיקפא לי האף ושהשפתיים שלי יהיו טיפה משותקות מקור, שארגיש שאני מזיזה אותן מוזר כשאני מדברת. ושיהיו שמיים של חורף עם עננים מרהיבים ואור מזהיר.
אני יודעת שיש ויכוח נצחי בין אוהבי לשונאי חורף ושאנשים רבים רואים את השמיים האפורים ואת הגשם יורד והנשמה שלהם נדכאת, ואני אפילו יכולה להבין למה זה קורה להם, אבל לא לי, לי נפתחות הצ'אקרות כשאני שומעת את הרעמים או כשאני רואה את חוף הים ריק ובוהק. מן הסתם זה מותנה בזה שאהיה בסביבת מקום מוגן אבל אני חושבת שגם ההגדרה למקום מוגן קיבלה אצלי קצת פרופורציות כי מקום -לא- מוגן זה הרים חשופים לרוחות בלי אפילו עץ מסכן לנחמה כשהמקום המוגן נמצא במרחק של איזה 4 שעות רכיבה על סוס. אז מה זה ללכת שבע דקות לתחנת אוטובוס בגשם?
הנה נפתח חורף קטן.
סיפרתי פעם על אלמאטי? איזה מקום חם בלב יש לי לאלמאטי, עיר באמת די סתמית אם כי גם המקום הכי פחות מוזר שהיינו בו בקזחסטן, אבל אני כל כך אוהבת את אלמאטי אך ורק בזכות ההוסטל של רמיל שהוא פשוט בית גדול עם חצר גדולה ואיכשהו מתארחים שם רק אנשים ממש אדירים. איזה טריוויאלי עכשיו זה לשבת בסלון של בית ואז לצעוד שניה למטבח להכין משהו קטן לאכול, אבל בימי אלמאטי זה היה הדבר הכי הכי חריג שיש בשגרת חיי. וככה זה, הא? עם כמה שהנדודים הטעינו לי את הנפש, יש משהו בבית הזה שאי אפשר לקחת ממנו.
בקיצור, הגענו לאלמאטי אחרי רכבת לילה משימקנט, ששם העברנו כמה ימים מוזרים באופן מיוחד, וירדנו בתחנת הרכבת וירד קצת גשם ואנחנו היינו רעבים מאוד שזו סיטואציה רעה לקבלת החלטות, לפחות אצלי ואצל איתי, אבל איכשהו כן הצלחנו להחליט שנלך קודם כל לאכול, ונכנסנו לאיזה בית קפה ואכלנו את מה שאני קוראת לו "הארוחות הרוסיות" שלנו, שזה בעצם איזשהו מרק ואיזשהו סלט שבדרך כלל היו עם טאץ' של מטבח רוסי. איתי בטח לא שבע מזה. ואז יצאנו מבית הקפה והתחלנו את דרכנו בתחבורה ציבורית להוסטל, למרות שהגשם כבר היה קצת יותר חזק ואיתי בטח רצה שניקח מונית ואני בטח לא רציתי. אני כבר לא זוכרת מה קרה שם אבל הסתבכנו קצת עם האוטובוסים ובסוף ירדנו באיזו תחנה שהייתה במרחק של בערך 10 דקות הליכה מההוסטל, ובינתיים הגשם הפך למבול משוגע, כזה שאלוהים פשוט שופך עלינו דליים של מים שמעירים את כל עשבי הבר מהתרדמה שלהם (מישהו יודע להסביר לי למה ההשקייה שלי לא עושה את זה ורק הגשם כן?). ועדיין לא לקחנו מונית, ואיתי אמר ש"some people dance in the rain and some get wet" ואני במשך כמה חודשים חשבתי שזה מה שבוב מארלי אמר עד שהבנתי שאיתי עיוות את המשפט אבל הוא עיוות אותו יפה אז יופי. ואנחנו החלטנו שלא נרוץ ונברח. אנחנו נהיה האנשים שרוקדים בגשם, או האנשים שמרגישים את הגשם, ולא האנשים שסתם נרטבים.
והלכנו ונרטבנו והלכנו ונרטבנו ולא מצאנו את הכניסה לבית כי היא הייתה רגילה מדי ונרטבנו עוד יותר, ובסוף הגענו לרמיל ספוגים לגמרי עם תיקים ספוגים לגמרי, וקונדוס הייתה שם עם הבת שלה, דניז, ואני הבנתי את כל הסיפור לא נכון ובהתחלה בכלל חשבתי שהן המשפחה של רמיל, סתם כי הן קזחיות, אבל בעצם הן גם היו אורחות שם בהוסטל כי קונדוס המהממת חיכתה לאיזו דירה שתתפנה, והיה שם גם קואור שבאותו שלב עוד לא היה קואור בכלל אלא בחור שראינו על הדשא בסמרקנד ורק אחר כך הוא נהפך לחבר ואח, ובאותו רגע מבולבל ורטוב לא העליתי על דעתי שחודש וחצי אחר כך נחזור לאלמאטי רק בשביל לבלות כמה ימים בבית הזה בלי לצאת ממנו כמעט לפני שאנחנו מתחילים את המסע מערבה לכיוון ישראל.
בכל אופן, היינו ספוגים במים וצחקנו, ואולי זו לא חוכמה כי הגענו למקום מוגן ויכולנו להחליף לבגדים יבשים ולהתחמם ולנוח, אבל אני חושבת שעדיין, גם כשהבית נמצא באופק, אנחנו לא חושבים שתכף נצחק ונתייבש אלא נוטים לרוץ אליו וזה אפילו לא ממש יעיל כי איכשהו כשרצים נרטבים יותר. אז היום כשירדתי מהאוטובוס הלכתי לאיטי בגשם ולא הסכמתי להרגיש לעצמי כמו חתול רטוב אלא ניסיתי לרקוד בלב ולהרגיש כל טיפה גדולה ומרעננת שנחתה לי על המצח, והטיפות היום היו גדולות בהחלט. כמו שכתב מלך המילים יהודה עמיחי, ש"האחרון שאיננו רץ בגשם פתאום, אלא ילך לאיטו כמקודם, הוא ראשון לאהבה ומועד לאחר כך. יגיע בשיער מדובק למצחו ובריח הצמר המתייבש. ויאהב." אני לא יודעת למה הוא התכוון ב"מועד לאחר כך" אבל כל הסיפור הזה נשמע כמו משהו שאני רוצה להיות.
אפילוג:
איכשהו גיליתי שלפני שנה בדיוק (!!) כתבתי קטע אחר על גשם והשתמשתי באותם ציטוטים של יהודה עמיחי ושל איתי/בוב מארלי. מצד אחד זה גורם לי להרגיש סנילית ברמות קשות, ומצד שני יש משהו נחמד במחשבה על המעגליות הזו, גם של העולם ועונות השנה וגם של התחושות והמחשבות שלי, ומעניין לראות מה נשתנה, חוץ מזה שלפני שנה ירד הרבה יותר גשם.
