בכל פעם שהטלפון שלי הולך לאיבוד זה מבחן לטוב ליבם של זרים

בכל פעם שהטלפון שלי הולך לאיבוד זה מבחן לטוב ליבם של זרים. זה לא קורה כך כך הרבה אבל כשזה קורה זה סיפור, כלומר אני לא סתם שוכחת אותו איפשהו ואז חוזרת לשם ומוצאת, אלא תמיד קורה משהו וזה תמיד מבחן שאפשר היה בקלות להיכשל בו אבל טפו טפו טפו, אני כנראה פותחת פה גדול עכשיו, אבל עד כה טוב הלב ניצח.

פעם אחת הייתה לפני כמה שנים בירושלים באוטובוס בדרך למחנה יהודה, כשהטלפון שלי כנראה נשאר על המושב ושמתי לב רק כשכבר הייתי בשוק עם מישהו, אני לא זוכרת עם מי, ואני לא זוכרת אם אני השגתי את הבנאדם שמצא לי את הטלפון או שהוא השיג אותי, אבל אני כן זוכרת שהוא בא במיוחד לפגוש אותי ברחוב אגריפס ולהחזיר לי את הטלפון ואמר שהוא ראה את הטלפון בין המושבים באוטובוס ולקח אותו כדי להחזיר בעצמו כי עוד מעט שבת וכדי שזה לא יגיע למחלקת האבידות של אגד.

ועוד פעם הייתה בקזחסטן ושם איבדתי טלפון שהוא אפילו לא הטלפון שהשתמשתי בו. סיפור רקע קצר - כשהחלפתי את הנוקיה לסמארטפון קניתי את הנקסוס שהיה הטלפון המושלם בעיני. לא שהיה לי ניסיון עבר עם טלפונים אחרים אבל באמת אהבתי אותו מאוד, הייתה לו מצלמה שעושה צבעים מהממים והוא היה כל כך נוח ופשוט, אז המשכתי להשתמש בו כל עוד פעמו בו מעט חיים, וגם אחרי שניסיתי להחליף סוללה ולפרמט ולעשות כל מה שהאיש במעבדת הטלפונים הציע כדי להחיות את הסוללה שלו, לא הסכמתי לוותר והמשכתי להשתמש בו ולהסתובב עם מטען נייד בתיק, תמיד. אבל מה, כשיצאנו לטיול הגדול תכננו לקנות שיאומי בבייג'ינג כי זה הרי טלפון סיני וחשבנו שבטח בכל מכולת מוכרים אותו, אז זהו שלא, אני לא יודעת להסביר את זה אבל בשום מקום לא מכרו שיאומי חוץ מאשר בחנות אחת בכל העיר העצומה הזו. אז נסענו במיוחד לאותה חנות וקנינו שיאומים חדשים והאמת שזה לא היה משמעותית יותר זול מאשר בארץ, ובכל מקרה אני בחורה נקשרת שלא יודעת לעזוב דברים וכל כך אהבתי את הנקסוס אז החלטתי להשתמש בו עד שזה יהיה באמת בלתי אפשרי ובינתיים לשמור את השיאומי החדש ארוז בתיק. באיזשהו שלב הנקסוס המסכן הגיע למצב שהוא חייב להיות מחובר -כל- הזמן למטען נייד אחרת הוא נכבה, ובכל זאת השיאומי נשאר ארוז בתיק עד שחזרנו לארץ. עד כדי כך אהבתי את הנקסוס. בכל אופן, הטלפון שאבד לי בקזחסטן היה אותו שיאומי ארוז שכנראה נפל בזמן שסידרתי את התיק שלי בהום סטיי בכפר סאטי שהוא ממש בשום מקום, בערך 5 שעות נסיעה מאלמאטי. גם את זה גיליתי רק כשכבר הייתי באלמאטי וגם הפעם אני לא זוכרת איך בכלל הבנתי שהטלפון בסאטי, אבל בדרך נס היה לי את המספר של ליזה המארחת שלנו שלא דיברה מילה באנגלית ומצאתי מישהו בהוסטל שידבר איתה ויסביר לה מה קרה והיא הלכה לחפש ובאמת מצאה אותו מתחת למיטה. ואז התחיל מבצע אופרטיבי מורכב במיוחד שהתבסס על זה שלנסוע בחזרה לסאטי היה נראה לי יותר גרוע מאשר פשוט לשחרר את הטלפון ולתת לליזה ליהנות ממנו, והמבצע גם היה צריך להתגבר על העניין הזה שליזה לא דיברה אנגלית ואפילו לא כל כך רוסית אלא רק קזחית, אבל כאמור, טוב הלב של האנושות וספציפית המאמץ שאנשים מוכנים לעשות בשביל אנשים זרים הוא באמת די מפעים, וליזה איכשהו סידרה שהטלפון שלי יגיע לאלמאטי עם מישהו שנסע מסאטי לעיר. וכל התיאומים האלו נעשו בזכות אנשים מההוסטל ובזכות ווטסאפים ששלחתי לה אחרי שעשיתי קופי פייסט מגוגל טרנסלייט ומעניין מה באמת כתבתי לה, ובסוף איתי ואני נסענו במונית לאיזו שכונה באלמאטי לאסוף מאדם זר את הטלפון שלי הסגור בתוך קופסה וגילינו שלא רק שליזה מלכת אופרציה אלא היא גם מלכת הלבבות כי היא עטפה את האריזה במלא ניילון נצמד, לא יודעת אם כדי שלא יקרה לו כלום או כדי שאף אחד לא יתפתה לקחת. ועכשיו אני רואה בהיסטוריה של הווטסאפ של ליזה ושלי התכתבות די ארוכה בקזחית או רוסית, אני לא בטוחה, ויש למשל את ההודעה הזו: Тапканым ушин подарка барма 😜, שבגלל האימוג'י ממש סקרן אותי מה כתוב בה, אבל אני אפילו לא יודעת אם זו רוסית או קזחית ושום אפליקציית תרגום לא מצליחה לתרגם את זה למשפט הגיוני (אולי מישהו בקהל יודע?). בכל אופן, גם בלי להבין כלום קצת נמס לי הלב מהזכרונות האלו.

ועוד מקרה שקרה, הפעם באזרבייג'ן, שבטח כבר סיפרתי פעם שמאוד קשה להבין מה בכלל הולך באזרבייג'ן כי גם באנגלית אין יותר מדי מידע, אבל איפשהו מישהו כתב על איזו עיירה בשם איבנובקה שחיים בה רוסים פרוטסטנטים שהכנסייה האורתודוקסית גירשה מרוסיה ועוד יש בה קולחוזים או משהו. כפי שאפשר לשער, כמובן שרציתי לנסוע לשם, וגם כצפוי, איבנובקה הייתה מקום הזוי שכמעט נעצרתי בו כשהסתובבתי בחוות שלהם, והיו בו ריבה ושמנות שלא מהעולם הזה כי הם עושים אותן בעצמם ואנחנו נהנינו מהן כל בוקר. בכל אופן, איבנובקה היא דווקא לא הסיפור אלא העיירה ההזויה לא פחות שדרכה היינו צריכים לעבור בכל פעם שנסענו לאיבנובקה כי לשם הגיעה התחבורה הציבורית - איסמעילי. בצומת של הכביש מאיסמעילי לאיבנובקה היינו באמת המון פעמים ביחס לזה שבילינו רק יומיים או שלושה באזור, והיה שם בר של זקנים, רק גברים כמובן, שכוס בירה בו עלתה 0.8 מנאט שזה 1.63 שקל, וגם היו שם מלא נהגי מוניות שלקחו אותנו לאיבנובקה ובאותו יום של אובדן הטלפון לקחו אותנו גם ללהיג', שזה איזה כפר עתיק בהרים שהיה תיירותי מדי וחם מדי. אז אחרי יום שלם בלהיג' ובדרכים חזרנו לאיבנובקה ואני גיליתי שהטלפון שלי (הפעם הנקסוס האהוב והשמיש) נעלם. קודם כל, איזה מדהים זה שבמשך יום שלם לא שמתי לב שאין לי טלפון! אז לא הערכתי את זה מספיק אבל עכשיו זה נראה לי כמו שאיפה לחיים. בקיצור, ניסיתי לשחזר מתי לאחרונה ראיתי את הטלפון וניסינו ליצור קשר עם איזה בחור שפגשנו בלהיג' ונתן לנו את המספר שלו אבל לא היה זכר לכלום. אז שוב לקחנו מונית לאיסמעילי לצומת האגדית והלכנו לשאול באיזה מקום שאיתי שתה בו קפה כשחזרנו מלהיג' אבל זה לא היה שם, ואז הלכנו לבר של הזקנים למרות שבכלל לא היינו בו באותו יום והם אמרו לי לשאול פה ולשאול שם ולשאול את נהגי המוניות, ובאיזשהו שלב כמה גברים התערבו קצת יותר ואמרו לי לא לדאוג. ואז החלה התרחשות מוזרה ביותר, כולם דיברו אזרית והיה בלגן, איתי ואני התפצלנו משום מה, ולא הבנתי כלום אבל הזקנים הלכו לדבר עם נהגי המוניות וכמה אנשים עשו כמה טלפונים, ואחרי זמן מה הגיעה לצומת במהירות שיא מונית - המונית שנסענו איתה בבוקר ללהיג' אבל עם נהג אחר נוהג בה, והנהג הזה עצר בחריקה ונתן לאחד הגברים את הטלפון שלי! וואט דה פאק?? אכלתי סרט רציני על איך למען השם זה קרה, איך הם ידעו עם איזו מונית נסענו בבוקר ואיך הם ידעו שזה שם ואיך הם ידעו מי נוהג במונית עכשיו ולמה בכלל היה נהג אחר במונית שלנו ולמה הוא נסע כל כך מהר וברח. אבל בשורה התחתונה הטלפון שלי היה בידי בריא ושלם (ובטח בלי בטריה) והגברים היו מרוצים ואני הייתי ממש אסירת תודה אז הכל בא על מקומו בשלום.

וככה זה, אני לא מאחלת לעצמי שהשיאומי שלי (שעכשיו אני גם משתמשת בו) יאבד ונעמיד את זה למבחן נוסף, אבל בינתיים בכל המבחנים האנושות הטובה ניצחה.