יש מקומות שלא מצטלמים יפה, כמו אזרבייג'ן. כמעט 40 מעלות בחוץ והשמש כל כך חזקה והראות לא טובה ובכל מקום רואים את הטשטוש הלוהט הזה באופק והשמיים במין תכלת אפרפר דהוי ומגעיל וגרוע מאוד לצילום.
ונהגי המוניות שיצאו למבצע הצלה מסתורי של הפלאפון האבוד שלי וכל הזקנים בקפה המקומי שתורמים מידיעותיהם המפוקפקות לגבי יש או אין אוטובוס למקום שאנחנו רוצים לנסוע אליו. או חבורת הגברים שנפגשים באותה מסעדה קטנה בבאקו כבר עשרות שנים בכל שישי בערב, ואחד מהם, טהיר, כששמע שאנחנו מישראל התרגש כל כך ומפה לשם בכלל לא ראינו את המונדיאל אבל כמה אכלנו וכמה שתינו וכמה נפרדנו בחיבוקים ונשיקות. לכולם שם יש פנים שמספרות את המדינה הזו שיש בה נפט בכמויות אבל גם אנשים-בלי-כסף בכמויות, אבל במרחבים הקטנים והמיוזעים הם מסודרים ביחד באיזה בלגן שאני לא יודעת לצלם, לא בצורה שתספר את הסיפור.
אזרבייג'ן זה מקום לא פוטוגני. המיניבוסים גרועים אפילו יותר מאשר בהודו- מכניסים אליהם אנשים שיעמדו אבל זה נמוך מדי אז צריך ממש ממש להתכופף (ואז היוצרות מתהפכות ודווקא הגברים הצעירים והגבוהים הם אלו שזוכים בעדיפות לשבת), ואין בהם לא אוורור ובטח שלא מיזוג למרות שכל כך חם בחוץ עד שעדיף לא לפתוח את החלון כי הרוח שנכנסת היא כמו מדורה. איך אפשר לצלם את הזיעה, את הערפול, את המחוות הקטנות והטובות של אנשים שנמצאים באותה סירה מחורבנת.
זה לא מקום שאם תראו תמונות שלו תגידו לעצמכם "או! לכאן אני רוצה להגיע!". אבל זה שהקסם לא מצטלם טוב לא אומר שהוא לא קיים. מסעדות הקבב בכל חורשה, וכל הזקנים משחקים ושותים תה או בירה ב-1.70 שקל או סתם יושבים ולא עושים כלום. היהודים הפרסים שמרימים איתנו לחיים למשה רבנו על כוס תה. והמוזיקה שמפמפמת לאזרים את הלב, רחמן שבוכה לקולה של יסמין לוי שרה בלדינו, ומחמט (שצעק את השם שלו עד שהצלחנו לבטא אותו כמעט נכון), איסמעיל ויוסוף רוקדים לצלילי Riptide מהיוקללה של איתי, והאיש שמייצר כלי נגינה כמו סאז וטאר שמנגנים את הצלילים הכי יפים בעולם (תקשיבו לזה ויימס לכם הלב: https://youtu.be/Cdx7cAvb79k). והכפרים, היפים המכוערים המוזרים, אנשים מוציאים את הכבשים שלהם בשש בבוקר לטיול, לשחק בזבל, ומי ההרים הקרים הצלולים שיוצאים בברזיות. בעצם לא נכון לקרוא לזה ברזיות, אין שם ברז אפילו, לא יודעת איך קוראים לזה כשאין אפילו ברז. והנדיבות- איך אפשר לצלם נדיבות? יש מקרים שבהם מילה אחת שווה יותר מאלף תמונות.
