חינאליק זה הכפר הכי גבוה באירופה כך אומרים, ועד לפני כמה שנים הכביש שמוביל אליו מגובה היה משובש מאוד אז לא ממש יצאו ונכנסו לחינאליק, רק מדי פעם כדי לחדש סחורה, וכך קרה שלאנשי חינאליק יש מראה משלהם ושפה משלהם, לפחות בינתיים.
כשהגענו לחינאליק הנהג הוריד אותנו בבית של רחמן וזה היה בית די שבור. כלומר הוא היה שלם, אבל החצר הייתה מוזנחת והייתי צריכה להתכופף כדי להיכנס בדלת והבית היה חשוך, וכבר הייתי מנוסה בכפרים נידחים אבל אצל רחמן בהתחלה לא הרגשתי את הפסטורליה שבדרך כלל מתלווה לעניין.
האוכל של רחמן תמיד היה מוכן בערך שעתיים אחרי השעה שקבענו בה, והוא היה - יסלחו לי הגברים - אוכל של גבר. בכלל זה היה בית גברי - רחמן היה שם והבן שלו, וחברים של רחמן באו והלכו, ואיתי היה שם, ואני. אחר כך גילינו שאשתו של רחמן נמצאת עם הבת שלו בבית חולים כי לבת יש סרטן. הוא הראה לנו את המסמכים הרפואיים והיו לו דמעות בעיניים. אני מניחה שזה יכול להיות סיפור בפני עצמו אבל זה לא הסיפור הפעם, כי אני יודעת על רחמן דברים אחרים. הדבר העיקרי שאני יודעת עליו זה שהוא מאוד אוהב את יסמין לוי. הוא היה שם ביוטיוב סרטונים שלה שרה בלדינו וגם אז היו לו דמעות בעיניים.
בקיצור רחמן הוא גבר רגיש. זה אמנם לא בא לידי ביטוי בבישולים שלו אבל כן בדברים אחרים. למשל, בזה שרחמן נתן לנו את החדר הכי טוב בבית. זה היה חדר גדול ומואר עם מיטה גדולה, ובאחד הימים עשינו שם שנ"צ, או ליתר דיוק איתי עשה שנ"צ ואני התפעלתי מאיך שהשמש של שעות הצהריים נכנסה לחדר והאירה הכל כל כך יפה. את האצבעות של איתי, את השמיכה, את הרגליים שלי. הכל נראה כל כך רך ונעים ובאמת היה רך ונעים.
יש נעימות כזו של הגוף, אני מקווה שאצליח להסביר למה אני מתכוונת. כמו שקמים בבוקר והמיטה מרגישה כמו הדבר הכי נעים שיכול להיות בכל היקום - הטמפרטורה בה מושלמת מול החמימות של הגוף והמגע של הבד של המצעים מושלם מול העור. או למשל כשיוצאים ממים קרים ודורכים יחפים על האדמה או הדשא או החול והחום זורם מלמטה ומתפשט אל שאר הגוף. או בימים שבהם יש גם שמש מלטפת וגם רוח קרירה ומרעננת וזה מאוזן בדיוק.
אז זה מה שהיה בשנ"צ-לא-שנ"צ אצל רחמן.
ובבוקר אצל רחמן קמתי וכך כתבתי: איזה כיף לצאת בבוקר מהחדר ולראות את איתי יושב על הספסל בחוץ עם רחמן, צופים בסרטון בטלפון וצוחקים ביחד, וסביבם תרנגולות והכלב שהוא מדריך הטיולים שלנו וההרים העצומים.
עכשיו אני כבר לא זוכרת את הכלב מדריך הטיולים.
אני כן זוכרת את ההרים העצומים. לא רחוק מחינאליק זו כבר רוסיה, רוסיה הגדולה שיום אחד עוד אגיע אליה אחרי שהסתובבתי סביבה כל כך הרבה, ובדרך לרוסיה יש הרים שמקיפים את חינאליק ושהכפר בעצמו יושב עליהם ולכן הכל שם ירידות ועליות תלולות, ואומרים לא להרחיק מדי להרים כי יש שם כלבים שעלולים לתקוף, לא כמו הכלב-מדריך-הטיולים שאני לא זוכרת. ההרים גדולים ויפים וירוקים, והבתים של חינאליק יושבים עליהם. ובבוקר אחר קמתי מוקדם כדי לראות את הזריחה וכבר הייתה המון פעילות בכפר. רועי הצאן הוציאו את העדרים שלהם להרים, ונשים באו למלא מים הכי קרים וצלולים מהברזים והמים יצאו משם בעוצמה - שפעו - זה מתאים להגיד על מים שיוצאים מברז? ועל מורדות ההר הצטבר הרבה זבל כמו פריחה של פלסטיקים - כמו שאמרתי, בחינאליק פסטורליה היא רק חלק מהעניין.
אבל עיקר הקסם של חינאליק קשור לזה שאין שם כלום, וכשאין כלום אז הכל הוא מצע חלק וכל דבר שקורה הוא גדול הרבה יותר. לכל דבר אפשר לשים לב באמת, ואפשר לשמוח ולהתרגש מאטבים צבעוניים תלויים בחצר מוזנחת, מאפרוחים שמנקרים אוכל מכף היד, מילדים ארוכים ודקים מנגנים על יוקללה, ממים טובים שיוצאים מההר, מאור רך על בחור ישן, מהקול של יסמין לוי דווקא פה בחינאליק, מדמעות בקצות העיניים של רחמן.
כשהייתי באוניברסיטה עשיתי קורס בגאוגרפיה עירונית ומדברים שם על זה שבעיר יש טו מאץ' אינפורמיישן - אנשים חווים הצפה של מידע וגירויים מהסביבה והדרך להתמודד עם זה היא פשוט לסנן, לאטום את עצמנו כי אם ניתן לכל מה שקורה לגעת ולהיספג בנו אז המוח שלנו יקרוס, ולכן אנשים בעיר נהיים קולים כל כך או במילים אחרות אדישים ומנוכרים. אני לא כותבת את זה כדי לדבר בגנותה של העיר, אלא כדי שאפשר יהיה לחשוב על העיר ואז לדמיין את ההיפך - וככה חינאליק תתקרב אליי קצת ממרחק שנות האור.
