* הקדמה: את הקטע הבא כתבתי בערך שבועיים אחרי שיצאנו למסע, אולי אפילו פחות, ובכל מקרה זה כבר יותר משנה וחצי אחורה. אז הוא יושב אצלי במחשב כבר הרבה זמן והיום נתקלתי בו שוב והרגשתי שהפעם הוא בא לי בול, כי בשבוע האחרון בעקבות כמה מעשים ומפגשים ומילים אני חושבת הרבה על כמה החוויה האנושית שלנו פה - ואני לא יודעת אם "פה" זה בתל אביב או בישראל או בעולם המערבי או בעולם השגרתי בכלל - כמה היא סגורה, כמה אנחנו לא נותנים לבני אדם זרים ולפעמים אפילו קרובים לחדור אליה. כמה אנחנו, או לפחות אני, שומרת על משקפת הלב שלי טוב מדי ואיזה פספוס שזה כך וגם איזה מזל שאני מזכירה לעצמי שזה פספוס. ועכשיו תור הסיני והכינור.
**
אני רוצה לזכור איך הלכתי ברחוב ושמעתי צלילי נגינה שגם היו יכולים להיות צלילי רדיו אבל הצצתי ולא נכוויתי. ישב שם איש וניגן בכלי שדומה לכינור, אבל סיני, ולידו ישבה אישה עייפת מבט ומשכה חבל שהרים ג'ריקן מלא במים. ככה היא התעמלה. וקראתי לאיתי שיבוא לראות ואז האיש קרא לנו וישבנו והקשבנו ופתאום היו לי דמעות עיניים. והחצר הייתה אפורה וגם צבעונית וסתמית וגם קסומה, ובבית הצמוד מישהו שיפץ והיה אור יפה על איש משפץ, עם אבק וחלון ירוק, וחשבתי שזו תמונה יפה אבל אחר כך כשניסיתי לצלם אותה היא לא יצאה יפה בכלל. ורעש המקדחה של האיש המשפץ איכשהו השתלב עם הניגונים ואיכשהו היה נשמע לי מתאים לגמרי לחצר הזו. והאיש המנגן... אני רוצה לזכור את הגוף החי שלו שרקד עם כל צליל חדש שהדמוי-כינור שלו הפיק. איך הוא עצם עיניים וניגן מכל הלב, לנו או לעצמו או לאולם מלא צופים. ומדי פעם המקדחה הפסיקה, ומצד אחד זה היה מופלא איך שפתאום כל העולם נהיה מנגינה ומצד שני זה הוציא אותי מריכוז. אולי יותר מדי יופי זה פשוט יותר מדי, אולי צריך לאזן עם קצת אפרוריות, קצת רעש, קצת לכלוך שיעמעם את הטוהר. ואני רוצה לזכור כמה הרגע הזה היה צלול, כאילו כל האדים במשקפת הלב שלי התנקו פתאום. וזה לא הכינור, אני בטוחה. זה הגוף הרוקד של האיש והעיניים הטובות והחיות שלו, עיניים שנוצצות מהתרגשות ומחשיבות ומצניעות. איך עושים את זה - מביעים חשיבות וצניעות ביחד?
אני גם רוצה לזכור איך ביום למחרת חזרנו אליו כדי לתת לו את התמונות שפיתחנו לו- תמונה אחת שלו מנגן ועוד שתי תמונות שלו עם האישה העייפה שלצידו. אני רוצה לזכור איך התרגשתי כשמצאנו את הבית הנכון בין כל הסמטאות, כשנכנסתי לחצר ועמד שם איש סיני שהסתכל עלי במבט מוזר ולא ידעתי אם הוא גם היה שם אתמול ואם הוא מזהה אותי, ואז הראיתי לו את התמונות והכל השתנה, הוא הבין וחייך והלך לקרוא לאיש המנגן ומתוך הבית שמענו קריאת "אווווו" והאיש המנגן יצא והתרגש ואמר כמה פעמים "סנקיו" במבטא הסיני שלו ושוב הרגשתי שיש בו משהו שונה, בחיוך שלו ובעיניים שלו ובחשיבות הגדולה ובצניעות הגדולה, בהתרגשות שלו. משהו שמנקה לי את האדים מהמשקפת.
ואני רוצה לזכור את מה שאני חושבת עכשיו, שזה איש שבשבילו שווה לפקוח עיניים ואוזניים ולבבות, ושיש המון מפגשים כל הזמן ואולי הרבה מהם נחמדים או מרגשים או אפילו מלמדים, ואולי אני מאמינה שכל מפגש משנה ואולי לא, אבל אני רוצה לזכור- כשאני עייפה או מלאה או מטושטשת מהמסע, גם ובעיקר אז- לפקוח את כל החיישנים בשביל כינורות ואנשים שמנגנים בהם, בשביל עיניים כאלה, בשביל איזון מדויק בין חשיבות לצניעות, בשביל לזכור למה אני משוטטת ולמה אני מצלמת ולמה אני חיה בכלל, וכמה נדירים ומיוחדים ויקרי ערך הרגעים בחיים בהם המשקפת נקייה ורואים בצורה צלולה את הים על כל דגיו ויצוריו ואלמוגיו ושוניותיו.
