יום אחד בארץ רחוקה שעכשיו מרגישה רחוקה במיוחד, נסענו לראות את ההרים הצבעוניים. הם היו כל כך צבעוניים ובצורה כל כך מסודרת עד שאפשר היה לחשוב שצבעו אותם עם מטוסי ריסוס. הגרסה הרווחת יותר היא שאבן החול האדומה נשחקה על ידי המים והרוח אבל זה לא נראה ככה לעיניים. טיפסנו על אחד ההרים הצבעוניים, או יותר נכון עלינו במדרגות שנבנו עליו, וישבנו והבטנו בנוף. השמש הייתה חזקה והרגליים שלנו השתזפו, ואני הוצאתי מהארנק שלי פתק קטן שנמצא שם כבר שנים ועליו כתוב "אפילו סלעים נשברים, אני אומרת לך, ולא מחמת זקנה. שנים כה רבות הם שוכבים על גבם בחום ובקור, שנים כה רבות, כמעט נוצר רושם של שלווה".
אחר כך חזרנו העירה ולא רציתי שיגמר והלכנו לכיכר הגדולה והיו שם הרבה אנשים שעשו כלמיני דברים, כמו התעמלות וריקודים ונגינה, ועל הספסל ישבו שלוש זקנות וחייכנו אליהן והן אלינו, והן קראו לי להתקרב ואחת מהן החזיקה לי את שתי הידיים והסתכלה לי לתוך העיניים ודיברה ודיברה בשפה שלה. והעיניים שלה היו נוצצות מהתרגשות או מזקנה והעיניים שלי היו נוצצות מהתרגשות בוודאות. לא הבנתי שום דבר ממה שהיא אמרה ועד היום אני תוהה אם היא הייתה מגדת העתידות שלי או הסוד שלי ואם היא גילתה לי שם את הדבר שהייתי צריכה לדעת בשביל שכל הבעיות יפתרו.
אחר כך הגיעה ילדה קטנה עם תספורת של קסדה ושוב ושוב היא אמרה "וולקאם טו צ'יינה" כמו רובוט, והיא החזיקה לנו את הידיים אבל לא כמו הזקנה שעטפה לי אותן, היא החזיקה לנו את הידיים ומשכה אותנו כדי שנלך איתה וגם בפעם הזו לא הבנתי שום דבר ולא הלכנו איתה.
"שנים רבות עוברות עליהם בציפייה. מי שעתיד לשבר אותם עדיין לא בא. ואז האזוב משגשג, האצות נגרשות והים מגיח וחוזר, ודומה, הם ללא תנועה. עד שיבוא כלב ים קטן להתחכך על הסלעים, יבוא וילך. ופתאום האבן פצועה".
כשנמצאים קרוב להרים הצבעוניים אי אפשר לראות את זה, זה נראה כמו סתם חול וקשה לשים לב שהצבעים שלו משתנים. צריך להתרחק כדי להבין את גודל הדבר. הייתי צריכה להתרחק לארץ רחוקה כדי לראות וכדי לשחרר את הידיים שלי למי ומה שבאים להחזיק בהן וכדי להיווכח שהבנה והתרגשות הם שני דברים נפרדים לגמרי.
