Day 1 and its big thighs

לפני שלוש שנים בדיוק איתי ואני טסנו. יצאנו באמצע הלילה במונית מהבית של ההורים שלי ברמת אביב עם תיק גדול ותיקים קטנים וגרועים שתכננו להחליף ברגע שנגיע לבייג'ינג. בדיוק פתחו בארץ דקטלון אבל איזו התנפלות הייתה שם בהתחלה, ועד שנסענו לראשון לציון כבר לא נשארה להם מחלקת תיקים, אף לא תיק אחד בשום צבע ובשום גודל, אז בנינו על דקטלון בייג'ינג. כל רכושי לחיים החדשים היה ארוז בתיקים האלה וישבתי במונית בדרך לנתב"ג וניסיתי לחשוב מה שכחתי, הייתי בטוחה ששכחתי משהו חשוב אחרי שבשבועות שלפני הנסיעה חלמתי כמה וכמה פעמים שאני שוכחת דברים כמו נעליים או להתלבש. בדקתי עשרים פעם שהדרכון אצלי כי זה מרגיע להזכיר לעצמך שבעצם זה הדבר היחיד שבאמת רצוי לא לשכוח, והייתה לי תחושה מוזרה בעיניים - תחושה כזו שיש אחרי שישנים ממש מעט, כאילו יש איזו שכבה שעוטפת את העיניים וכאילו החיים הם בעצם חלום.


בתור לצ'ק אין הצטלמנו וזו הייתה אמורה להיות תמונת ה"הנה אנחנו יוצאים למסע חיינו", כלומר תמונת קטלוג של אושר והתרגשות, אבל יצאה תמונה גרועה ונראינו בעיקר עייפים. ואז עלינו על טיסה לציריך, וכשהגענו היה אור של חורף בהיר ובוהק מחוץ לשדה התעופה של ציריך, אור שאני ממש אוהבת כי הוא גורם להכל להיראות נקי ורענן וברור יותר, והאור הזה נכנס דרך רשת של חלונות גדולים והאיר את הכורסאות הירוקות שישבנו בהן ושתינו קפה במאה יורו. אחר כך לקחנו את הרכבת שעוברת בין הטרמינלים או השערים ופגשנו את אלדו מהנעליים. היה לו שומר ראש ענק אבל זה לא היה ברור שאחד הוא שומר ראש והשני הוא ראש אימפריית נעליים, בהתחלה חשבתי שהם פשוט שני אנשי עסקים בגדלים שונים, אבל כשדיברנו איתם גילינו שזה פאקינג אלדו ובשילוב עם האור החורפי הרגשתי שאני מתעוררת.


בחמש בבוקר נחתנו ושוב הייתה לי תחושה מוזרה בעיניים אבל הפעם לא היינו במונית על כביש 1 או בבית קפה בציריך, אלא בבייג'ינג, שהיא מקום די אוברוולמינג גם בשעה הזו, למרות שאולי רוב המקומות הם אוברוולמינג כשרואים אותם בפעם הראשונה ובמיוחד מבעד לדוק של עייפות. בכל מקרה לקחנו מונית להוסטל והייתי רוצה לתאר את היציאה משדה התעופה ואת הנסיעה הארוכה ואת המבטים הראשונים על בייג'ינג מוקדם בבוקר אבל אני לא זוכרת את זה. ככה זה, לפעמים בכלל לא זוכרים רגעים סימבוליים או יפים ודווקא כן זוכרים משהו שבאותו רגע הרגיש כמו כלום. הגענו להוסטל מוקדם ועוד לא יכולנו להיכנס לחדר שלנו, אז אמרנו, יאללה, ננצל את ההזדמנות וניסע לדקטלון ונקנה תיקים, כי כנראה שהיינו עייפים מכדי לחשוב בהיגיון או פשוט להוטים מדי, או שלא הבנו עד כמה בייג'ינג ענקית, אבל הלכנו הרבה ונסענו המון בשביל להגיע לשם, ובהתחלה זה היה מרגש ללכת דרך החוטונגים ולראות מלא מלא מלא סינים וסינית, אבל עד שהגענו לדקטלון הייתי עייפה ברמות שלא חשתי מאז הצבא. אני לא יודעת איך הצלחנו לצאת משם בשלום עם קניות הגיוניות (ותיקים חדשים!), אבל הצלחנו, וחזרנו וכבר היה צהריים אבל פחדנו לאכול אז אכלנו סתם מרק בלי כלום, ואז סוף סוף יכולנו להיכנס לחדר שלנו בהוסטל, אל המיטה שהייתה ברמת קשיחות של קרש והרגישה כמו הדבר הכי טוב בעולם.


בקושי קמנו מהשנ"צ אבל עשינו זאת כי קבענו עם ברק לארוחת ערב במסעדה, וברק לקח אותנו למסעדה שנראתה כמו תל אביב ואף יותר טוב, והזמין לנו מלא מאכלים טעימים ומלא בשר וכך ברגע, וכבר ביום הראשון, נגוזה החלטת-הטיול-במזרח שלא לאכול בשר מטעמי היגיינה. ברק האכיל אותנו והשקה אותנו בבירה וסיפר לנו סיפורים ונתן לנו טיפים והכל הרגיש כל כך נורמלי והגיוני, רק עם סינים וסינית מסביב, ובסוף הארוחה נפרדנו ממנו ונסענו באוטובוס בחזרה להוסטל והייתה לי תחושה שמופיעה ונעלמת לפרקים שהכל פשוט קורה, החיים פשוט קורים ואני נוסעת בתוכם ומביטה בהם ושום דבר הוא לא מוזר.


חזרנו להוסטל והלכנו לישון, וסוף סוף העיניים שלי יכלו לנוח והתחושה המוזרה חלפה, וכשהתעוררנו למחרת הייתי מספיק ערה בשביל לקלוט שאנחנו בבייג'ינג, בירת סין, יחד עם עוד 20 מיליון איש, ושרק התחלנו את המסע שלנו. כמובן שלא יכולתי לדמיין מה עוד יגיע ומי עוד יגיעו ומה כל זה יעשה לי, כמו שיהודה עמיחי כתב, "אפילו מי שעבר בים סוף בבקיעת הים ראה רק את הגב המזיע של ההולך לפניו ואת נוע ירכיו הגדולות", ואני הייתי עסוקה בלקרוע את בייג'ינג, לראות כל אתר תיירותי ששמעתי עליו, לנסוע שעות במטרו ולבזבז כסף כאילו אני בוויקנד באירופה. אבל שם זה התחיל, זה היה היום הראשון של החיים החדשים שלי ואני הייתי שם והתבוננתי בו קורה ולא יכולתי לראות שאני חוצה את ים סוף, ובאופן הזוי חלפו מאז כבר שלוש שנים אבל אני עדיין זוכרת את נוע הירכיים הגדולות.








30 צפיות1 תגובות
  • Facebook
  • Instagram

© 2019 by I want eyes always

כל הזכויות על כל התוכן הכתוב והמצולם המופיע באתר שמורות ל"אני רוצה תמיד עיניים"