יש ימים שבהם הכל מסתדר בצורה קוסמית, הגשם יורד רק כשאני במקום סגור וברגע שאני יוצאת החוצה העולם נהיה מעונן ובהיר עם תאורה מושלמת לתמונות, והאוטובוסים מתוזמנים לי בול ואני מגיעה בזמן לכל מקום, שלא לומר מקדימה, וכולם נחמדים אליי ואני מוצאת בדיוק את המקומות הנכונים לשבת לעבוד בהם שזה לא מובן מאליו בשבילי. אני ממש טובה בלמצוא מקומות טובים לאכול בהם - מכל הסוגים, גם אוכל רחוב וגם מסעדות רציניות, אבל אני מאוד גרועה בבתי קפה. אני בכלל לא כל כך מבינה את הקונספט של בתי קפה ואולי זה המרד הקטן שלי בהיותי תל אביבית, אבל מה הקטע לשלם מלא כסף על קפה שיכולתי להכין לעצמי בבית ועל אוכל שיכולתי להכין טעים ממנו בבית? אוכל רחוב זה אוכל רחוב עם הכיף שלו, ולמסעדות יש גם קסם כזה שברגע שמתיישבים בהן מתמלאים בחמימות ונינוחות, אבל בתי קפה? עם זאת, ברגע שהתחלתי לעבוד קצת מהבית הבנתי את הצורך בקונספט הזה ולמזלי הענק יש לי מתחת לבית מקום עם האווירה הכי נעימה והעובדים הכי נחמדים, שכל כך כיף בו עד שבכלל לא אכפת לי מהאוכל או הקפה. אבל זהו, זו ההצלחה היחידה שלי, וברגע שאני מתרחקת משם אני ממש אבודה. לפעמים אני מבקשת מאיתי המלצות כי הוא מת על בתי קפה ואז הוא שולח אותי למקומות עם קפה משובח ופלצני וחמוץ שאני בכלל לא אוהבת, אבל כשאני לא מבקשת ממנו המלצות זה עוד פחות טוב כי אני בדרך כלל מתיישבת במקומות שבכלל לא כיף לי לשבת בהם. רק כדי להדגים עד כמה אני גרועה - המקום שהכי נהניתי לשבת לעבוד בו לאחרונה חוץ מקפה הבית שלי היה ארקפה ברמת אביב ג'. כן, עד כדי כך.
אז לעומת הימים שבהם הכל מסתדר, יש ימים שבהם הכל לא מסתדר. שבהם הגשם יורד בדיוק כשאני צריכה ללכת ברגל ממקום למקום, ואני בדיוק מפספסת את האוטובוסים ואז נלחצת ואז מאחרת ואז כועסת על עצמי שאני לחוצה כי מה זה משנה, אני גם ככה מאחרת, וכמובן - שאני בוחרת מקומות גרועים לשבת בהם. היום למשל דווקא הלך בסדר גמור עד שהסתבכתי עם עניין בית הקפה. נעלתי נעליים לא נוחות כי הן הכי עמידות לגשם שיש לי, וירדתי מהאוטובוס ממש מול בית קפה שאיתי המליץ לי עליו אבל כשהגעתי הם אמרו שהם סוגרים עוד 8 דקות. למה בתי קפה סוגרים ב-17:30 אחה"צ? סתם, כל הכבוד להם. שכולם ילכו הביתה בשעה הזו. אז לבושתי הלכתי לארקפה אבל זה לא היה סניף כמו הסניף שבו היה לי כיף, היה שם מוזר ועצוב והעובדים נראו מדוכאים וחשבתי ששם לא תהיה לי השראה. אז הלכתי, וכבר נהיה לי ממש לא נוח ללכת, לבית קפה קטן שהיה נראה מבטיח בגוגל מפס אבל כשהגעתי גיליתי שהוא יותר קטן ממה שחשבתי ואין באמת מקום נוח לעבודה, אבל כבר כל כך כאבו לי הרגליים שאמרתי יאללה, מספיק להיות כזאת בררנית. ונכנסתי והשתלטתי לי על הבר שיש בו בסך הכל שני כסאות והזמנתי קפה ופתחתי את המחשב כדי להתחיל לכתוב, ואז נכנסה אישה והתעקשה שאזיז את הדברים שלי כדי שהיא תשב ממש לידי וממש קרוב מדי. וזה אמנם בית קפה חמוד אבל פשוט גרוע כמקום לעבוד בו. הייתי צריכה לשבת עם אוזניות ולסגור את עצמי בעולמי כי כל רגע נכנסו אנשים שמכירים את הבחור שעובד בבית קפה ודיברו איתו, ומישהו ישב וניגן בגיטרה, והאישה הזאת לא סתם ישבה קרוב מדי אליי אלא היא כללללל הזמןןןןן הסתכלה עלי ועל מסך המחשב שלי. מעניין אם היא ראתה שכתבתי עליה. כשהיא בהתה ממושכות שלחתי אליה מבט לא נחמד ואז הלקיתי את עצמי על ההתנהגות המגעילה הזאת במקום פשוט לבקש ממנה להפסיק להסתכל לי על המחשב, אבל אז אמרתי, יאללה תהיי מניאקית לפעמים, ולא התנצלתי על המבט שלי ואחרי זה היא באמת קצת נרגעה עם המציצנות. אז שווה להיות מניאקית?
ובחזרה לאיתי, שהוא כאמור - חולה על בתי קפה, והיה לו קצת קשה עם זה שטיילנו במדינות מתפתחות שבתי קפה זה לא הצד החזק שלהן, ולכן בכל פעם שהגענו לעיר מתקדמת יחסית הוא כמובן רצה לשבת בבתי קפה ואני כמובן לא רציתי כי זה בכלל נשגב מבינתי - לשבת בבית קפה כשאתה אפילו לא צריך לעבוד שם? למה? אז לפעמים היינו מתפצלים, הוא היה הולך לקרוא ספר ולשתות אמריקנו ממכונה ואני הייתי הולכת לשוטט או משהו, ומדי פעם הייתי באה איתו אבל תמיד באיזשהו שלב היה נמאס לי ולכן אני חושבת שבגדול הוא העדיף (ועדיין מעדיף) לבלות את הבילוי הזה בלעדיי. עם זאת, אני מודה שלפעמים בתי הקפה שלו היו מזמנים לנו כלמיני מפגשים מעניינים עם אנשים, ואולי זה גם בזכות איתי שלא שולח מבטים מצמיתים לאנשים שמסתכלים עליו. למשל, פעם אחת בבישקק עמדנו בתור של בית קפה ואיכשהו איתי התחיל לדבר עם איזו אישה ג'ינג'ית וגבוהה שעמדה לידנו. פטפטנו קצת ואוקסנה התלהבה מזה שאנחנו ישראלים כי דיוויד, בן הזוג ההולנדי שלה, חי הרבה שנים בארץ במסגרת העבודה שלו בבנק העולמי. בקיצור, מפה לשם היא הזמינה אותנו לנסוע איתם למחרת לטיול באיזה מפל. במקרה זה גם היה יום ההולדת של איתי וכמובן שזרמנו כי זה מה שעושים כשמטיילים ואין תוכניות למחר (איזה חלום), וחשבנו שאולי הם יקחו אותנו לאיזה מקום מיוחד שרק מקומיים מכירים וזו תהיה חגיגת יום הולדת מגניבה. למחרת בבוקר היינו המומים מהנגאובר נוראי אחרי ששתינו מלא יין גאורגי בערב הקודם בחגיגות יום ההולדת, ונסענו לדירה של אוקסנה ודיוויד באיזו שכונה בבישקק. כשהגענו לשם אוקסנה לא ענתה לנו אז בינתיים הלכנו לשבת באיזה בית קפה מפונפן שנראה כמו בתי קפה שיש בקניונים מפונפנים, מאוד מבריק כזה. בסוף אוקסנה הגיעה - אני כבר לא זוכרת מה היה העניין עם העיכוב שם, והיא לקחה אותנו לדירה שלהם ושם במטבח הכנו יחד עם אוקסנה ודיוויד סנדוויצ'ים לטיול ודיברנו על מאיר שלו ועל עזה. גם אז זה היה נראה לי מוזר, אבל אין לי מילים להסביר עד כמה הסיטואציה הזו נראית לי הזויה עכשיו. אז אחרי שהכנו סנדוויצ'ים ירדנו לחניון התת קרקעי (מתחם נדיר באותם ימים!) ונסענו בג'יפ היוקרתי שלהם (כלי תחבורה נדיר באותם ימים!) לאיזה קניון, והלכנו עוד ברגל למפל ותצפית. אוקסנה ודיוויד שניהם גבוהים עם רגליים באורך של כל הגוף שלנו והם צעדו במרץ בעוד אנחנו השתרכנו מאחור, עדיין הפוכים למדי. בסוף הגענו כולנו לנקודת התצפית שאפילו לא הייתה כל כך יפה ואכלנו את הסנדוויצ'ים שלנו. "לא כל כך יפה" זה כנראה דבר מוגזם להגיד כי בכל זאת קירגיזסטן היא המדינה הכי יפה בעולם והכל שם יפה, אבל המקום הזה לא היה מספיק יפה בשביל שנצעד עם הנגאובר נוראי. אז קיבלנו באהבה את זה שצחקו עלינו שישראלים הם עצלנים ולא אוהבים ללכת, וכשאוסקנה ודיוויד הלכו לעוד נקודת תצפית אנחנו נשארנו לשבת ליד האוטו ולשחק משחקי שירים ולקרוא ברכות שאנשים כתבו לאיתי ליום הולדת וזה חד משמעית היה החלק הכי כיף בטיול. אחרי זמן מה הם חזרו ונכנסנו לג'יפ ונסענו בחזרה לבישקק בדרך מאוד יפה ומאוד פקוקה, ואז ירדנו מהג'יפ ונפרדנו מאוקסנה ודיוויד ולא דיברנו יותר שוב. בלי לזלזל בבתי קפה, אני מרגישה שהמפגש המוזר עם אוקסנה ודיוויד, שהיה די נטול כימיה, והטיול המוזר שהיה לנו איתם במקום הכי פחות יפה שראיתי בקירגיזסטן, שהרגע הכי כיף בו היה כשסתם ישבנו בלב הטבע ושרנו שירים, וכל היום הזה שהיה אפוף בכאב ראש של יותר מדי יין, הוא בדיוק מה שבתי קפה יכולים להציע. חוץ מזה שמתחת לבית שלי, הוא משהו מיוחד.
