לפעמים איתי שואל אותי אם אני מאושרת. אני מיד נבהלת ואומרת שאושר זו כזו מילה גדולה ולמה בכלל להשתמש בה, למה לא לדבר על שמחה, כי את זה אני יכולה להגיד - אני שמחה, בטח, מלא, טפו טפו טפו. אבל כשאני מסתכלת על התמונות מטיול האופניים שלנו בחוף המזרחי של טיוואן אני לא מפחדת להרגיש ולהגיד: אושר. ומה זה אושר בכלל?
בעיני, זה כשהלב עולה על גדותיו, כשיש רק דבר אחד גדול ונפלא, ואין אף לא מחשבה אחת קטנה לא קשורה שמתעופפת שם על מה יהיה או מה היה או מה אני צריכה או מה אני רוצה. הכל הכל הכל זה הדבר שמולי עכשיו, הדבר שאני עכשיו, והדבר הזה הוא פשוט טוב ברמה שאין רגש שיתאר את כמה שזה כל כך נפלא. והיו לא מעט רגעים כאלו בטיול אופניים.
אבל נחזור אחורה: כשאיתי הציע לי שנעשה מסע של כ-200 ק"מ בכבישי טיוואן חשבתי שזה נשמע מגניב והכל, אבל זה לא בשבילי. למדתי לרכב על אופניים בגיל 12 ואני עדיין זוכרת את תחושת ההשפלה שבגילי הכה בוגר אני צריכה לתת לאבא שלי להחזיק אותי בזמן שאני מסתבכת עם הכידון בחנייה שליד הבית של סבתא שלי. פסגת ההתנסות שלי היא רכיבה בפארק הירקון או באופניים מצ'וקמקים שמשכירים בהוסטלים כדי לעשות סיבוב בעיר או בכפר, אז מה לי ולרכיבה על אופני כביש, עשרות קילומטרים ביום, בארץ זרה, ומה אם יהיה לנו פנצ'ר ואיך בכלל אני מייצבת את עצמי על הצמיגים הדקיקים האלה? אבל איכשהו הוא שכנע אותי וזה קרה. וזה היה קסם שנמשך שישה ימים שהיו מלאים ברגעים שהיה בא לי להתפוצץ מרוב טוב. קסם שלי עם העולם, ושלי עם הפרטנר שלי, ושלי עם עצמי.
יש משהו בקצב של האופניים שמרגיש כל כך נכון. זה איטי בדיוק במידה הנכונה בשביל לא לפספס את העולם המופלא שחולף לנגד עיני, וזה מהיר בדיוק במידה שאפשר יהיה לראות עוד, לפדל רגע לכביש ההוא שנראה יפה ואולי גם להמשיך למפל שנמצא לא רחוק. זה מהיר מספיק בשביל להרגיש את הרוח המרעננת, או את הרוח שמכניסה את כל גרגירי האבק של האי לעיניים, תלוי באיזה יום, ואיטי מספיק בשביל להרגיש את העור מאדים לאט לאט תחת השמש. וזה בדיוק הקצב הנכון בשביל להרגיש מצד אחד הכי קרובה לקרקע, כשהרגליים מיד שמות לב לכל עליה או ירידה הכי מינוריות, ומצד שני להרגיש איך אני עפה כמו ציפור, טסה בין מרחבי הנוף הפסטורלי.
והקצב הוא גם כל כך דינמי ויכול בכל רגע להשתנות. עכשיו אפשר לפדל מהר, או לתת למחשבות להתעופף כשהאופניים פשוט טסים במורד הכביש, ועוד רגע אפשר יהיה בקלות רבה לעצור לדקה או שתיים או עשר כי יש פה תמונה שצריך להקדיש לה התבוננות אמיתית. תמונה פשוט מושלמת שנשקפת מאחד הגשרים הקטנים, שום דבר לא מקלקל את ההרמוניה בין השלולית הגדולה לבין השדה הירוק שלצידה לבין ההרים שברקע. זה נשמע מובן מאליו אבל זה לא, לפחות לא בשבילי, שיהיה כל כך פשוט לעצור ויהיה כל כך פשוט גם להמשיך מאותה נקודה, לחצות את הגשר הזה ולעלות לכביש הבא.
וגם - תמיד מתקדמים קדימה. שזה אולי עוד משהו שנשמע מובן מאליו אבל הוא לא. לפעמים החיים קורים כל כך מהר ובכלל לא הספקתי לשים לב שהתקדמתי אחורה, שרצתי וחזרתי לאותה נקודה שכבר הייתי בה פעם. או שהכל זז כל כך לאט שאני מבינה שהזמן כהרגלו נוהג אבל אני בכלל לא התקדמתי לשום מקום. על האופניים רואים את הדרך בדיוק - רואים שהתחיל עכשיו השדה הצהוב הזה ורואים איך לאט לאט הוא ממלא את כל התמונה, חרוש כל כך יפה, ואז רואים את הקצה שלו מתקרב ואז רואים אותו נעלם מאחורינו כשהירוק מחליף אותו.
ומעבר לזה, הקצב הוא מושלם בדיוק בשביל שהדרך תהיה ה-דבר. שכל זה לא יהיה התקדמות לשם הגעה למטרה מסוימת ושזה בכלל לא ישנה לאן נגיע בסוף היום. זה לא קצב איטי מדי שגורם לדרך להרגיש אינסופית, וזה לא מהיר מדי שהופך את הדרך לאמצעי לשם הגעה לאיזשהו יעד. אין שום יעד, הדרך היא היחידה שחשובה. ואולי ככה גם יותר קל לחשוב על הדרך הספציפית הזו כעל הדרך הכי טובה. תמיד היו עוד דרכים, עוד אפשרויות לבחור בהן, אבל הכביש שבו בחרנו (כמעט) תמיד היה הבחירה הכי טובה, הכביש הכי יפה והכי מוצלח והכי אהוב מבין כל הכבישים שבכלל לא ידענו איך הם נראים.
בסוף המסע הקטן הזה התגלתה צדפה מתה בתיק שלי (ריח מחריד כזה מימי לא הרחתי), היו לי אולי שלוש מאות עקיצות על שתי הרגליים, כאבו לי איברי גוף שונים ומשונים, והייתי מאושרת. הייתי מאושרת כל כך עד שזה עשה אותי עצובה מאוד שסיימנו, שצריך להחזיר את האופניים ולעלות על אוטובוס.
אבל עכשיו כשאני חושבת על האופניים הקלים האלו עם הגלגלים הדקיקים, על כבישי האספלט שזוהרים בשמש וכל השדות הצהובים הענקיים הסימטרים שמקיפים אותי מכל עבר, על המפל ההוא מחריש האוזניים והקשת שבמימיו, ועל הרוח בפנים והשמש על העורף והרגליים עולות יורדות עולות יורדות מסובבות שוב ושוב ושוב את הפדלים, בדיוק בקצב הנכון, עולה בי שוב איזה זקיק קטן של אושר.
