למשוך את הסופים

אני כמו האנשים של מיכאל, שקשה להם לגמור אז הם מושכים את הסופים. אני נהיית חמדנית, אני רוצה רק עוד קצת, עוד חמש דקות עוד דבר אחד להגיד עוד חיבוק אחד עוד ארוחה אחרונה עוד מקום אחד לראות. אולי זה לא למשוך את הסופים אלא למתוח ולהרחיב אותם ולדחוף לתוכם רק עוד קצת, למצות עד תום או עד שאתיש את עצמי ולא אשים לב שזה עצוב שנגמר. יושבים אצלנו אנשים ופתאום כולם הולכים והבית נותר ריק ושקט עם הרבה כוסות שצריך לשטוף. בכל אופן אני לא יודעת to drop the mic וללכת.

אז איתי יודע שאם הוא רוצה ללכת הוא צריך להעמיד פנים שהולכים בערך חצי שעה מראש עד שזה יוכל לקרות גם מבחינתי, וכשטיילנו זה היה מאוד בולט כי היו המון התחלות והמון סופים. בסין זה היה שינגפינג, כשקמתי לזריחה וטיפסתי על גבעה - רק עוד טיול אחד - ואז נסענו בחזרה ליאנגשו ועוגה אחרונה בסאדר סטריט ולהיפרד מכולם וישר לאוטובוס לילה להונג קונג וישר לשדה התעופה לטייוואן. והאמת היא שאפילו לא צריך סוף של תקופה משמעותית, מספיק סוף של דבר קטן כמו בדונחואנג שהלכנו לשוק וקנינו את המאפים הטעימים של המוסלמים שיהיו לנו לדרך, כי רציתי לאכול אותם עוד פעם אחת ורציתי להיפרד באיזו צורה סמלית או משהו, ואחר כך ברכבת לילה לאורומצ'י המאפים היו קרים ולא לעיסים והיה להם טעם של גומי.

בגאורגיה, בסוף הגדול, דווקא הייתי בכיוון הנכון. חזרנו ללגודחי אל הצימר של אוטו ואל הירקות הטריים והצ'צ'ה, מרים לא הייתה הפעם אבל סוף סוף פגשנו את קטו, ואכלנו את החצ'אפורי שלה לארוחת בוקר למרות שחצ'אפורי לארוחת בוקר תמיד גמר אותי והתנדנדנו בערסל. הייתה לנו תוכנית לחזור לארץ שזופים ויפים וזה לא קרה כי לא הייתה שמש ובנהר של לגודחי היה קר, אבל בכל זאת הצלחנו לנוח ולכתוב ולסכם אלפי סיכומים של השנה שעברה עלינו. המקומות הכי יפים, הרגעים הכי מרגשים, המאכלים הכי טעימים, לקחים לחיים שברגע שחזרתי לארץ שכחתי מכולם. הרגשתי שאני יכולה לסכם סיכומים לנצח. אבל אז המשכנו לטביליסי ומפלצת הרצון לטרוף הכל בפעם האחרונה לפני שנגמר שוב כרסמה את כל ההחלטות החכמות. אולי הבעיה היא שכשעצוב מדי ויש מחנק בגרון אז אפשר לנסות למתוח קצת את הסוף אבל בטוח שאי אפשר לטרוף ואי אפשר לדחוף עוד כי זה פשוט לא מתעכל, וככה כל מה שניסיתי למצות הפך להנגאובר ולתוכניות סימבוליות שלא התממשו.

אבל לא תמיד זה יוצא לא טוב ולפעמים הביס החזירי הנוסף הוא דווקא בדיוק מה שצריך כדי לסיים את הארוחה כמו שצריך, במיאנמר למשל, כשמשכתי את הסוף עם מוניווה. במיאנמר אפשר להיות רק 28 יום, אלה המגבלות של הויזה, ובשמונה מתוכם אגרנו כוחות בחוף של צ'יקו ובעוד כמעט 20 יום הסתובבנו בכלמיני מקומות יפים ותיירותיים, וכשסיימנו לראות את המקדשים של באגאן נשארו שני ימים ולילה אחד בלבד לפני הטיסה להודו, אבל למה שלא נספיק עוד משהו? כך אמר הקול הרעבתן, וכך הגענו ליום וחצי במוניווה שבה מצאנו כל מה שהיה חסר לנו ב-26 יום הקודמים. היו במוניווה הרבה דברים, היה בה שוק ממש מגניב ונהג טוק-טוק לבוש בפיג'מה שהדביק את כל הטוק-טוק שלו עם מסקנטייפ וככה נסענו לראות את הבודהה העומד הכי גדול בעולם או משהו. אבל הדבר הכי חשוב זה שלא היו במוניווה תיירים, ובזכות זה העוד חמש דקות שלי במיאנמר היו חשובות ושונות מכל הדקות שלפניהן. בעצם היינו במוניווה רק יום וחצי וביום האחרון, לפני שיצאנו לאוטובוס שהחזרנו אותנו ליאנגון וישר לשדה התעופה וישר להודו, יצאתי לטיול אחרון במוניווה. הסתובבתי לבד וכשאני מסתובבת לבד אני אמיצה ופחדנית כאחד, ובסיבוב שלי פגשתי שני ילדים חמודים ועשיתי להם שלום וחייכתי והמשכתי - כי אני פחדנית, אבל אז פתאום התמלאתי אומץ, אולי כי כבר החמצתי הזדמנויות כאלה בעבר ואולי כי זה היה היום האחרון וחיפשתי עוד הרפתקה אחת, והסתובבתי אחורה וחזרתי אל הילדים. הם דיברו קצת אנגלית ואיכשהו הזמינו אותי לבית שלהם ואני המשכתי עם האומץ והלכתי אחריהם. מוניווה היא עיר אבל השכונה הזו הייתה כפרית לגמרי, והם הכניסו אותי לבית מעץ, ועל הקירות היו תלויים כלמיני ציורים ותמונות וצילומים של ראש הממשלה של מיאנמר שגם זכתה בפרס נובל לשלום וגם הואשמה בפשעי מלחמה, אבל אני חושבת שהם לא ידעו לא את זה ולא את זה והם רק קראו לה "אמא". בבית הייתה גם האמא האמיתית שלהם והיא נתנה לי סלט עלי תה והושיבה אותי לאכול אותו, ובאה גם הסבתא והדודים והדודות והשכנות והשכנים, הם קראו לכולם כדי לבוא לראות אותי. אף אחד לא דיבר אנגלית חוץ מהילדים, וגם הם ידעו רק כמה שמות עצם ופעלים אז לא יכולנו לדבר יותר מדי, ואני ישבתי שם והייתי צריכה לאכול לאט לאט את הסלט המלוח הזה בזמן שכולם מסתכלים עלי. זה נשמע מביך אבל האמת היא שזה היה מרגש ברמות להיפגש ככה עם אנשים בבית שלהם בלי לדבר ובלי להבין כלום, וזו בהחלט הייתה הרפתקה אחרונה מוצלחת ואני יודעת שהיא לא הייתה יכולה לקרות אם היא לא הייתי מושכת סופים.

בדיוק ראיתי סרט שדיברו בו על חמש משיכות המכחול הנועזות ביותר בציור, שהן אלו שעושות את הציור. הן כנראה לא בהכרח משיכות המכחול האחרונות, אבל אולי הרבה פעמים כן. נשמע לי הגיוני. בכל אופן, זה עניין - מתי משהו נגמר? מתי אפשר לשחרר אותו בלי להוסיף עוד? ואם אוסיף, האם זה מה שישלים את מה שהיה חסר או שזה יקלקל את מה שהיה? גם עם טקסטים אני לא יודעת מתי לסיים אז אני פשוט עוצרת כשנגמר לי.