תגובה של מישהו על הטקסט האחרון הזכירה לי כמה שהחיים האלה הם הסרט הכי מוצלח, יותר מכל מה שכל תסריטאי היה יכול להמציא. זה נכון שכשמטיילים הרבה זמן משהו מתקהה ונהיה יותר קשה להתרגש, אבל לפעמים יש סצינות כאלה שאי אפשר להתעלם מהן. אני רוצה לכתוב שהן "כמו מסרט" אבל זה מרגיש לא נכון כי אם כבר צריך להגיד על סצינות טובות בסרטים שהן "כמו מהחיים". עצובות ושמחות ונוגעות ללב ושלמות ומשלימות ואין בהן שום דבר מיותר וגם שום דבר לא חסר. והן יפות כמובן, גם כשאין בהן שום דבר יפה.
למשל באיזה יום באנדמן, בדרך לחוף הפילים (או בדרך ללגונה, אני לא זוכרת), בקטע שבו הג'ונגל נפתח ויש ממש עמק קטן. שביל עפר ישר שחותך את המרחבים הירוקים ועליו צועד לאט הודי עם הליכון.
ובסגנון אחר לגמרי, לפנות בוקר בשדה התעופה בטשקנט. הכל נראה כמו שנות ה-90. פלורסנט, עייפות, אני יושבת על הרצפה בין רגלי האנשים ורגלי העגלות ורגלי הנשים האוזבקיות השמנות עם החזה הגדול, ובין כל הרגליים אני מנסה לראות האם התיק שלי יצא סוף סוף למסוע וחריקות המסוע הריק.
ובנסיעות, בנסיעות אלו סצינות מסוג קצת אחר כי הן ארוכות יותר. למשל הדרך מאסרף לג'יזאח, שהייתה הדרך השבורה והמופלאה ביותר. הרגשתי כמו דין וסאל ב"בדרכים", כשהם מגיעים למקסיקו ועפים על כל מה שהם רואים בדרך. המרחבים הירוקים עם העדרים, וההרים ברקע, או הכלום ברקע, והכי מהכל - הכפרים, קופסאות הבתים והאנשים שעומדים או יושבים בחוץ עם החמור או עם הילד או עם הכביסה, או סתם בלי כלום. כל הבזק של תמונה דרך האוטובוס מילא אותי בהתרגשות, גרם לי לרצות to dig it. חלמתי שיום אחד אחזור לכביש הזה עם רכב שכור, אולי אפילו בקיץ כשלוהט ובטח עוד יותר שבור, ואעבור בין כל הפלאים האלה ואצלם.
והיה את אחר הצהריים בפה-אן, שהיה כולו סצינה חלומית עם הילדים המתוקים השחומים והשריריים שהובילו אותנו בין השטחים החקלאיים ובקתות העץ עד לנהר. הגענו בדיוק בזמן לראות איך השמש שוקעת והשמיים נצבעים. עד כאן היה קסום, אבל אז הגיעה הסצינה. השמש שקעה והחושך צבע הכל והילדים הובילו אותנו בחזרה אל העיירה, ובדרך החשוכה הזו היה בית אחד שמהדלת הפתוחה שלו בקע אור ובקעה גם מוזיקה, מוזיקת רוק אמריקאית מהסבנטיז. וצלליות של ילדים ומבוגרים רוקדים, עושים air guitar.
הייתי רוצה להגיד שהסצינות האלו מתרחשות כל הזמן מסביבנו אבל נראה לי שזה לא נכון. כל הזמן יש דברים יפים ומעניינים אבל סצינות כאלה נהדרות הן אולי קצת כמו לראות כוכב נופל, אבל מבלי שציפינו לו. בפעם הבאה שאראה אחת כזו אבקש משאלה.
