הלוואי שאפשר היה לכתוב או לקרוא בעיניים עצומות. לקרוא אני לא יכולה אבל עם הכתיבה אני יכולה לנסות לבדוק עד כמה ההקלדה העיוורת שלי טובה, האם אני מסוגלת בכלל לחשוב ולדמיין כשאני מנסה להתרכז בלמצוא את המקש הנכון על המקלדת? זה הכל הרי עניין של יחס. אם אעצור באמצע המילה יהיה לי מאוד קשה להבין איפה נמצאת האות הבאה, אבל כשיש שטף ורצף וכל אות היא ביחס לאות אחרת זה עובד. אה, ואי אפשר למחוק. אם אמחוק לא יהיה לי שום מושג איפה אני. אני יכולה לנסות לחשוב על זה באופן סימבולי.
בכל אופן, אני עוצמת עיניים וחושבת על ריצה. אני לא אוהבת לרוץ. אני תמיד מקווה שיום אחד אכנס לזה, שאהיה מהאנשים האלה שפעם שנאו לרוץ ופתאום נדלקו והתחילו לרוץ חצאי מרתון. בינתיים אני לא בכיוון אבל מי יודע, אולי יום אחד זה יקרה. פעם במיליון שנה קורה איזה נס ואני מצליחה ליהנות מהפעילות הזו, שבשבילי ליהנות מזה זה בעצם לא לחשוב בכל שניה ושניה על זה שאני רצה ברגעים אלו ועל מתי זה הולך להיגמר. זה קרה ממש לא מזמן ביפו, אולי כי הנמל היה כל כך מפוצץ עד שלא הייתה לי ברירה אלא לחשוב רק על איך לפלס את הדרך בין כל האנשים, כמו באיזה משחק מחשב, ואולי כי התרגשתי מזה שאנחנו הולכים להיכנס לים בחורף. וזה קרה קצת יותר מזמן בירושלים כשהייתי עצבנית ומתוסכלת והרגשתי שאת כל העצבים ואת כל התסכול אני מוציאה על הריצה בעליות הידועות לשמצה של העיר, ושאת כל האנרגיות הרעות אני מתנשפת החוצה. וזה קרה עוד פעם, עוד יותר מזמן, בחוף במיאנמר.
חוף Ngwe Saung. אני תמיד לומדת לבטא את השמות של המקומות שאני נמצאת בהם אבל במקרה הזה פשוט לא הצלחתי. מה שבטוח זה שזה מאוד שונה מאיך שהייתי קוראת את המילים Ngwe Saung. זה מקום מוזר עם אווירה מוזרה והחוף אפילו לא יפה באופן מיוחד, אבל היינו צריכים לעצור רגע והשקט והשלווה והדגים הטריים ביותר אי פעם והתופעות המפתיעות כמו חנות קטנה בכפר עם שלושה בורמזים זקנים ושלושה פריטים בערך שבה מצאתי את אחת השמלות הכי מוצלחות או החזירים שיורדים לפנות ערב מהסירות לחוף, הם שהשאירו אותנו שם הרבה יותר ממה שתכננו. הם וצ'יקו, שכולם ביחד הפיחו בחוף איזה קסם משונה וממכר.
צ'יקו הוא בחור עם חיוך עצום מהגסט האוס שישנו בו די הרבה לילות, או למעשה בכל לילה שבו היה להם חדר פנוי בשבילנו. גם זה היה מקום מוזר ומדליק, ובכל פעם שאיתי היה אומר "צ'יקו" בטון המיוחד לצ'יקו ומזיז את הכתפיים תוך כדי, החיוך שלי היה גדל כמעט לגודל החיוך של צ'יקו. באיזשהו שלב היינו צריכים לעזוב כי כל החדרים שלהם היו מוזמנים ,ובלב כבד עברנו למקום אחר בצד השני של החוף שהיה כל כך חסר אופי ביחס לצ'יקו. מעבר לאווירה, האוכל של צ'יקו היה אחד הטעימים בחוף וגם היו לנו שם חברים אוסטרליים שכל המסעדות בחוף רק רצו שיבואו לאכול אצלם כי הם היו כאלה נהנתנים וחמודים, וקבענו כולנו לאכול אצל צ'יקו. הייתה לנו תכנית נהדרת לרוץ על החוף מההוסטל החדש שלנו לצ'יקו, ואפילו השארנו שם בגדים כדי שנוכל להתקלח ולהחליף לכבוד ארוחת הערב. אייייי ארוחת ערב של חופשה בחוף! אני רק חושבת על הקונספט הזה ומתחילה להתרגש. להוריד את הבגד ים אחרי יום שלם ולהתקלח ולבדוק את השיזוף שהעמיק ולהריח טוב ממלח ומסבון, ולהרגיש מפוצצת בויטמין די וללבוש איזו שמלה כזו של חוף ולאהוב את הגוף שלי כי אני מחוברת אליו רק בזכות זה שהוא בחוץ כל היום, ולאכול אוכל שתמיד מרגיש טעים יותר כי יש רעבתנות כזו של מי שהייתה כל היום במים ובשמש ולהרגיש שזה שיא הפינוק שבנאדם יכול לאחל לו. ואת כל זה אני מספרת רק כדי להגיד שרצתי.
אז באותו יום יצאנו לרוץ בשקיעה ותוך כדי הריצה כבר החשיך לגמרי ורצנו על החוף לבד ובחושך ורק הרעש של הגלים וטיפה ירח, ואז זה הגיע. זה השלב שבו הייתי רוצה לעצום עיניים בזמן שאני כותבת או בזמן שאני קוראת שוב את הטקסט ולהרגיש בגוף את הדבר הזה. את איך שהכל מתחבר והעולם שחור והרעש קצוב והנשימה קצובה והזעזועים הקטנים בכפות הרגליים קצובים, ואני יכולה לשמוע באופן חד וברור את המחשבות שלי, כל כך ברור עד שבסוף הן קצת נעלמות ונשארת רק אחדות קצובה חשוכה ונעימה. ואז לכמה רגעים נדמה לי שככה – באחדות הזו – הייתי יכולה לרוץ גם חצי מרתון.
לא ניתנה לי ההזדמנות לנפץ את האשליה הזו כי עד לצ'יקו היה הרבה פחות מחצי מרתון, בטח יותר לכיוון ה-5 ק"מ, ועוד לפני ה-5 ק"מ האלו הקסם כבר התחיל להתפוגג כי צצו האורות של החלק הצפוני של החוף, והחול נהיה מלוכלך ועמוס בערימות של כסאות פלסטיק וצצו גם בורמזים שבאו לבלות ואולי גם להדליק זיקוקים על החוף כי זה מה שעושים שם משום מה. אבל זה לא כל כך משנה, כי אני הצלחתי ליהנות מהריצה שלי וההישג הזה בנוסף לפינוק שאין כמותו של ארוחת ערב בחוף גרמו לי להרגיש כמו מלכת העולם או לפחות כמו המלכה של Ngwe Saung או לפחות של צ'יקו. עכשיו אפשר לפקוח עיניים.
