גאורגיה בשבילי היא שערי ברזל מחלידים עם פיתוחי ענבים, היא חזרזירים מתפלשים בבוץ בכל כפר, היא צח וקע וח' וכל מיני עיצורים שאני לא מצליחה להגות, היא נינוחות, היא גברים כרסתניים בלי חולצות, היא פיות מדיפים ריח אלכוהול, היא חופש גדול שלא נגמר, היא בצק וגבינה ועוד בצק ועוד גבינה, היא משקפי השמש המשולשים האופנתיים האלה שיש לכל בחורה מתחת לגיל 25 (אחר כך חזרתי לארץ וגיליתי שזה גם כאן, בכל זאת יש אופנות שהשתנו בזמן שאני לבשתי את אותן שלוש חולצות). היא יין ויין ויין ויין, יין טבעי ו-qvevri ו"european style", ג'ריקנים מפלסטיק מלאים ביין, יין כתום ויין שחור. מעולם לא ראיתי מקום שבו ליין יש חלק כל כך מרכזי בתרבות, שכל משפחה שמכבדת את עצמה מכינה יין בעצמה, ואני תוהה אם חנויות היין נועדו רק לתיירים. היא אבטיחים בגודל מפלצתי, היא ילדים שוחים בנהרות בכל פינה, היא נהרות עם מים קפואים וכחולים, היא פאק סטלין, היא חיוך מסופק בכל פעם שאנחנו אומרים "דידי מדלובה" (תודה רבה) ולא סתם "מדלובה" (תודה). היא שירי עם לוחמניים ומלאי פאתוס, היא אדמה פוריה ונדיבה, היא חיבור עמוק לאדמה הזו, היא כפרים נטושים ומגדלי שמירה מתפוררים. היא גאורגי, וליליה לאלי נינאלי נאנה נאני נאטו, ותמר. היא ערסלים זוגיים בגינות, היא תופעת הספסלאות, היא המדינה הראשונה ששמעתי את אזרחיה אומרים שקל לפתוח בה עסק, היא צ'צ'ה בארוחת הבוקר. היא אשכולות ענבים סגולים-ירוקים ושפע של עצי פרי בכל בית, היא שרשראות צלב על כל צוואר, היא בתים מלבניים- אבל לרוחב, שוכבים- עם חלונות גדולים, היא גשם זלעפות בבוקר ו-40 מעלות חום בצהריים. היא צעירים שרק רוצים לרקוד, היא ציוץ אפרוחים וזמזום הדבורים רגע לפני שהן צוללות לדבש, היא לנוע בעצלתיים, היא כולה הום-מייד, היא צוטה צוטה והיא גם הרבה מאוד.
גאורגיה בשבילי היא גם מאמץ תמידי שזה לא יתפספס ולא יתקלקל, שהמחשבות לא יברחו לערפל שמקדימה אלא ישארו ביופי הברור הזה של עכשיו. היא פליאה על זה שגם אחרי כל כך הרבה זמן כל כך הרבה דברים עדיין נראים לנו כפלא. היא הרבה הבטחות לעצמי, שדווקא אותן הכי קל לנו להפר, אז אני מזכירה לעצמי להתייחס להבטחות האלו כאילו הבטחתי אותן לאחרים. היא המילים האחרונות של הפרק הזה, שחשוב לזכור שהוא לא נכתב בתוך סוגריים אלא הוא התקדמות בסיפור, והפרק הבא הולך להיבנות ממנו.
