כביש 172 פוגש את כביש S5 בצומת של סאגארג'ו ומשם במשך כארבעים קילומטרים הוא מתפתל ומתיישר במלוא הדרו הצנוע עד לאודבנו. בחלקו הוא כביש ישן ומבוקע אבל סלול עם פרחים לבנים שפורחים בצדדים שלו, ובחלקו הוא חדש והסימונים הלבנים בוהקים על האספלט האפור ויש שוליים של אבני חצץ קטנות. הכביש עובר בהתחלה בין שטחים מעובדים ומבנים פזורים, ואז בין גבעות ועשב בגוונים מרגיעים של ירוק בהיר וצהבהב, ומפעם לפעם יש שלוליות גדולות ועצים בודדים וכמה פרות, וחוץ מזה אין בדרך הזו שום דבר חוץ מאשר התקרבות אל אודבנו או התרחקות ממנה, וזה מה שהופך את כביש 172 למקום מעניין לתפוס טרמפים.
למה בכלל רצינו להגיע לאודבנו זו גם סוגיה מעניינת. מעשה שהיה כך היה: הגענו לגאורגיה בתחילת יולי והימים היו ימי מונדיאל סוערים ואסור היה לנו לפספס שום משחק. את רבע הגמר ראינו עם שוטה וחתונה בפלאפון הקטן שלי כי ירד גשם והטלוויזיה הפסיקה לעבוד, ואת חצי הגמר ראינו על המדרגות אצל לילי, ובשביל הגמר היינו צריכים להגיע לבר בטביליסי אבל עד אז היו שלושה או ארבעה ימים פנויים. נידלס טו סיי שאיתי הכתיב את הלו"ז הנ"ל ואני הייתי אחראית למצוא מקום בין טלאבי לטביליסי שנוכל להיות בו כמה ימים. רציתי למצוא לנו איזה גסטהאוס נחמד במיקום פסטורלי אבל לא הכרתי שום מיקום פסטורלי ספציפי בין טלאבי לטביליסי, ומכיוון שאני בחורה יסודית ולא יעילה החלטתי שהדרך הטובה ביותר למצוא את מה שאני מחפשת היא פשוט לעבור על כל מקומות הלינה הרלוונטיים במפה של בוקינג. וכך קרה שבעודי נותנת פורקן לצד הסיזיפי שבי ראיתי מקבץ די גדול של מקומות לינה באיזו נקודה בול מתחת לטלאבי, בקצה הדרומי של גאורגיה על הגבול עם אזרבייג'ן ולא קרוב לכלום. בדקתי מה זה המקום הזה, קראו לו אודבנו וזה לא אמר לי שום דבר חוץ מזה שיש שם בסביבה את מנזר דוויט גרג'ה, אבל היו שם הרבה גסטהאוסים וזה התאים מבחינה גאוגרפית ובזמנו זו הייתה סיבה מספיק טובה בשביל לצאת לדרך.
אז יצאנו לדרך, וזה הרקע לכך שהגענו לצומת של סאגארג'ו וחיכינו לטרמפ, מתוך הנחה שכל אדם שיעלה עם רכבו על כביש 172 בטוח נוסע לאודבנו כי אין שם כלום חוץ מזה. אז מסתבר שלא, ודווקא האנשים שעצרו לנו לא נסעו לאודבנו אלא היו צריכים לפנות באיזשהו שלב לכביש קטנטן אחר, אבל עלינו בכל זאת. נסענו ונסענו ואז הגיעה הפנייה לכביש הקטן והרכב לא פנה אלא המשיך לנסוע ישר, וכבר חשבתי שהם בכל זאת לוקחים אותנו עד לאודבנו, אבל באיזשהו שלב הם עצרו ואמרו שהם כבר צריכים לחזור לדרך שלהם, אז ירדנו באמצע כביש 172, בחלק הישן שלו, והרכב הסתובב ונסע בחזרה.
השעה הייתה בערך ארבע אחר הצהריים והשקיעה באודבנו באותה תקופה הייתה בסביבות שש או שש וחצי, אז אפשר לדמיין איך האור בדיוק נהיה רך ונעים יותר, והשמש של יולי כבר התחילה את הדרך שלה למטה והייתה כזו מלטפת ולא מכה. ואף רכב לא עבר שם, אבל בכלל לא היה לי אכפת, כי הטרמפ הראשון נטש אותנו בראש גבעה, והכביש היה מבוקע ובשוליים שלו פרחו גזרים קיפחים קטנים או משהו שדומה לזה, והיו גם כמה וכמה עצים בצידי הכביש, כמו מין שדרה תינוקת או שדרה זקנה מאוד, ואפשר היה לתצפת על כל הגבעות בסביבה שנראו אותו דבר ועל השלולית הגדולה שהייתה במורד הכביש, בכיוון שבאנו ממנו. גם לא היה לי אכפת שהשמש ירדה עוד ועוד ושום מכונית לא נראתה באופק. חשבתי על זה שיש לנו מים ונשנושים ואם להיתקע אז ככה, על הגבעה היפה הזו, ואיתי הוציא את היוקללה וניגן ואני לא יודעת מה אני עשיתי, הסתובבתי וצילמתי והייתי מאושרת על הכביש הנטוש. חשבתי על זה שסתם בחרתי נקודה כמעט אקראית במפה ולא היה לי מושג למה לצפות והנה אנחנו באמצע דרך שלא יכולתי אפילו לדמיין יפה ונעימה ממנה.
ועבר כמה זמן והאור נהיה עוד יותר רך והייתה עננות של קיץ וקרני השמש היו רכות גם הן כשהן שלחו את עצמן עד אלינו בין העננים, ואז הגיע רכב גדול וישן ונהג בו איש מבוגר שהביא משהו לאודבנו. האיש אסף אותנו ואני ישבתי מקדימה מול השמשה הענקית שהייתה נקייה ובהירה ויכולתי לראות את כביש 172 הופך לחדש, יכולתי לראות בדיוק מהאמצע איך הוא עולה ויורד בין הגבעות ובסוף מתיישר ויורד עד הסוף אל אודבנו שבאופק, מין נווה מדבר של בתים ועצים בירוק בין כל העשב הצהוב שמסביב. מהכיוון הזה זה כמעט נראה כאילו אודבנו נמצאת בתוך יער אבל היא ממש לא, היא פתוחה ופרוסה ומשאירה מלא מקום לשמיים.
על הימים באודבנו כבר סיפרתי ועוד אספר, וכשהם הסתיימו והמשכנו לטביליסי לפי לו"ז המונדיאל, שוב לקחנו טרמפ ושוב טעינו לחשוב שזה יהיה קל אבל זה היה קשה. אף אחד לא יצא מאודבנו בשעות הבוקר המאוחרות, עד שבסוף עצר לנו כומר או איש דת כלשהו בג'יפ חדש. הוא נהג כל כך מהר בין הגבעות והעשב הצהוב והירוק, ובין השלוליות הגדולות שפתאום נראו לי רבות יותר, ובין העצים הבודדים והשדרות התינוקות והזקנות, ובין הפרות ובסוף בין המבנים ושטחי החקלאות. הוא נהג כל כך מהר על הכביש החדש ועבר את הקו המקווקו שמפריד בין שני הנתיבים כי לא היו רכבים נוספים, והוא נהג כל כך מהר על הכביש הישן והמבוקע ולצמיגים החזקים של הג'יפ שלו לא היה אכפת. לי היה אכפת כי לא הספקתי לראות שום דבר וכבר הגענו לסאגארג'ו, ומצד שני הרגשתי ברת מזל במיוחד על הטרמפ הראשון, והודיתי לו בלב על זה שזרק אותנו בראש הגבעה של כביש 172 והכריח אותי לעצור במקום שאין בו כלום, גם לא רצון להתקדם לשום מקום, כי אפילו בפסגת ההיתקעות יותר יפה מכל מה שיכולתי לדמיין.
מדהימה אותי כל פעם מחדש היכולת שלך למצוא ולראות ולחוות את היופי בכל מקום אפילו הבאנלי ביותר.תענוג לקרוא