זהו סיפור על עקשנות מוגזמת שבסופו אין שום מוסר השכל. הכל התחיל בארץ, כשהאובססיביות שלי הובילה אותי לקרוא על כל אטרקציה שקיימת במערב סין, או לפחות כל אטרקציה שמישהו כתב עליה בעברית או באנגלית. במהלך הקריאות האלו נתקלתי בפארק קאנבולה שהיה נראה לי כמו שילוב של פארק היורה והירח אז החלטתי שלשם אני רוצה להגיע וסימנתי סימון על המפה. הבעיה הייתה שנתקלתי בשם "קאנבולה" אולי בשתי כתבות, אחת מהן בעברית וכתבתי לכותב שלה אבל הוא ענה לי שהיה שם מזמן מאוד והוא כבר לא זוכר, והשניה באנגלית באיזה בלוג קטן ואני לא זוכרת, אולי גם לכותבים ההם כתבתי והם לא ענו, אבל בשורה התחתונה הדבר היחיד שידעתי הוא איזה נוף אנחנו צפויים לראות כשנגיע לשם וזה אמנם מעורר מוטיבציה, אבל לא ממש עוזר ברמה הפרקטית. בשלב ההוא הכל עוד היה תלי תלים של תוכניות פורחות באוויר ואפילו בלילה שלפני הטיסה מתל אביב לבייג'ינג נכנסתי להיסטריה מהאובססיביות שלי ובכיתי לאיתי, למה קראתי כל כך הרבה ולמה תכננתי כל כך הרבה תוכניות בראש שלי ומה נעשה, אבל כמובן שכשקמנו בערך שעתיים אחר כך למונית שהייתה הצעד הראשון בהרפתקאה של החיים כבר שכחתי מכל החששות ובסוף הכל היה בסדר.
חלפו להם כמה שבועות מאז אותה מונית לנתב"ג והגענו, במקרה או שלא במקרה, די קרוב לפארק קאנבולה. התחלנו לנסות להשיג פרטים אינפורמטיביים שיעזרו לנו להגיע לשם כי אני סימנתי את המקום בראש ובמפה ולא עניין אותי שאין שום מידע בשום מקום, וגם לא עניין אותי שהמארח שלנו ב-airbnb היחיד בכל מחוז צ'ינגחאי (ואולי ראוי לציין שאותו מארח הוא גם מדריך טיולים) אמר שזה בטח סגור בעונה הזו, וגם שבמרכז המידע לתיירים בעיירה טונגרן אמרו לנו את אותו דבר. זה לא עניין אותי כי רציתי להגיע לקאנבולה ולפעמים העקשנות שלי היא לא מידתית, ואמרתי לעצמי ולאיתי שיש כפרים בפארק הזה ואנשים חיים שם וזה לא הגיוני שבחורף הלא מושלג סוגרים להם את הכביש הביתה. בדיעבד נדמה לי שאולי בסין זה דווקא כן הגיוני אבל לא חשוב.
פארק קאנבולה נמצא איפשהו באמצע הדרך בין העיירה טונגרן שבה התארחנו ב-airbnb והרגשנו בבית ואכלנו מרק וונטון ובאוצה הכי טעימים אי פעם וקיבלנו מידע לפיו הפארק סגור, לבין העיר הגדולה שינינג ששם לראשונה וגם בפעם האחרונה הרגשנו אבודים בסין. הכל (הרוב) היה בגלל המלון שאמנם נראה כמו מלון אמיתי עם מצעים לבנים וריחניים ולובי וקונסיירז' אבל כנראה שהוא לא היה מתורגל באירוח של תרמילאים כמונו שיש להם שאלות מהסוג הזה ובגדול כל הקונסיירז'ים ממש לא שמו עלינו וכשניסינו לשאול על פארק קאנבולה אמרו לנו לא, וכשממש התעקשנו אמרו לנו שזה סגור בחורף. אפשר היה לחשוב שבשלב זה אשתכנע שפארק קאנבולה סגור בחורף, אבל כאמור - זה סיפור על עקשנות מוגזמת.
איכשהו, אני כבר לא זוכרת איך, הבנו שיש אוטובוס שיוצא מהתחנה המרכזית של שינינג לקאנבולה, אז החלטנו (החלטתי) שניסע לתחנה המרכזית ונשאל שם, ובאותה תחנה מרכזית היינו אבודים באמת. הגענו דווקא די בקלות למתחם שהיו בו תחנת אוטובוס מרכזית וגם תחנת רכבת, אבל אז ניסינו להבין מאיפה יוצא האוטובוס לקאנבולה. הלכנו באופן אוטומטי למתחם שבכניסה אליו היה שלט ענק "bus station" אבל אמרו לנו (אלו שידעו קצת אנגלית או שהצליחו לתקשר איתנו - בשלב זה היינו די מיומנים בתקשורת עם הסינים) שזה לא שם והפנו אותנו לכלמיני כיוונים ולכלמיני קומות של כלמיני בניינים ושלחו אותנו בחזרה למקומות שכבר היינו בהם עד שבאיזשהו שלב מצאנו את עצמנו לבד בחלל ענק וריק בקומה שהייתה בשיפוצים, עצבניים וכל כך מתוסכלים שזה כבר היה מצחיק. ובתוך כל זה אני לא הייתי מסוגלת להתייאש כי איך משחררים עקשנות כזו שכבר הביאה אותי עד הלום והנה אני כל כך קרובה למצוא את האוטובוס לפארק קאנבולה שברור שהוא כבר לא כל כך חשוב לי בפני עצמו אלא כי איך משחררים עקשנות כזו. בסוף איכשהו, שוב אני לא זוכרת איך, הגענו למבנה שמול זה שעליו כתוב "bus station" - מבנה גדול שהיה שם כל הזמן והסתבר שזו התחנה המרכזית שממנה יוצאים אוטובוסים לנסיעות בין עירוניות. במודיעין של התחנה הזו אפילו ישבה בחורה סינית שדיברה אנגלית ממש בסדר ואמרה לנו שיש אוטובוס לקאנבולה מחר בבוקר ושהפארק לא סגור.
אומייגאד, ניצחתי. אבל ניצחתי? אני לא יודעת אם אפשר להרגיש סיפוק של ניצחון כשאת יודעת שעברת את גבול הטעם הטוב.
קנינו את כרטיסי האוטובוס האלו אבל במקביל גם קנינו כרטיסים ליום שאחרי לרכבת שתעיף אותנו משינינג המעייפת ומכל מחוז צ'ינגחאי שהיה כה יפה אך כה בודד, וזאת למרות שקראתי בבלוג ההוא באנגלית שאפשר לישון בפארק קאנבולה וזה לא שקיבלנו החלטה שלא נישן שם אלא שככה פשוט עשינו. בכל אופן, חזרנו לתחנה המרכזית למחרת בבוקר, הפעם למודי ניסיון ויודעים בדיוק לאן ללכת, ונסענו במשך 3 שעות לעיירה קאנבולה הסמוכה לפארק. פה התמונה התבהרה והסתבר, כמו תמיד, שאף אחד לא ממש טועה ואף אחד לא ממש צודק. הגישה לפארק קאנבולה לא הייתה סגורה כי זה אכן כביש שחוצה ממקום למקום ובאמצע יש כפרים שאנשים צריכים לחזור הביתה אליהם, אבל הפארק כן היה סגור באופן רשמי והמשמעות היא שאוטובוס התיירים שנוסע בו לא היה פעיל. למזלנו, ואני לא רוצה לזלזל במזלנו אבל איכשהו תמיד דברים מהסוג הזה מסתדרים באיזה אופן, נסע איתנו באוטובוס משינינג לקאנבולה בחור אחד סיני דובר אנגלית שהגיע לאזור לנסיעת עסקים והחליט שהוא רוצה להקדיש יום אחד מהנסיעה שלו לביקור בפארק קאנבולה. הנה, עוד אנשים בעולם סימנו לעצמם את המקום הזה. אז הלכנו אחרי הסיני בעיירה המשמימה קאנבולה בזמן שהוא מצא נהג מונית שהסכים לעשות לנו סיבוב של כמה שעות בפארק - לא עד איפה שרציתי ובמחיר די מופקע, אבל הגעתי לקאנבולה וזה היה השלב שבו כבר הייתי חייבת לשחרר. אז שילמנו מלא כסף ונהג המונית הריץ אותנו מתצפית לתצפית ולא ממש היה לנו את הזמן שלנו בטבע לספוג את הדבר הזה שבאמת נראה כמו פארק היורה או איזה עולם מקביל גם ביום עם ראות סבירה מינוס כמו זה שהיה באותו יום, אבל מצד שני באמת היה שם מטריף והגענו למקום המטריף הזה למרות שכולם אמרו לנו לא.
כשכבר כמעט יצאנו מהפארק עברנו ליד איזה כפר ושוב התעוררו בי העקשנות והדחף ורציתי לצאת מהמונית ולהישאר בכפר הזה ולמצוא מישהו שילין אותנו ולהסתובב למחרת איפה שאנחנו רוצים ואחר כך להגיע איכשהו בחזרה לשינינג. אבל הבעיה הייתה שלא הלכתי עד הסוף עם קאנבולה, כי שילמנו על החדר במלון בשינינג וכי הייתה לנו רכבת למחרת בבוקר לעולם נוח יותר וכי הבאנו איתנו רק תיק קטן עם מים ואוכל ובגד חם ומצלמה ובעצם לא באמת צריך שום דבר יותר מזה וזה לא תירוץ אבל. אבל.
אולי עכשיו, תוך כדי שאני כותבת, אני מבינה שמוסר ההשכל הוא שעקשנות מוגזמת לבדה זה לא מספיק וזה חייב להיות מגובה גם באמונה מוגזמת או אומץ מוגזם, אחרת זה מביא אותי רק לחצי הדרך. חדר מוזמן במלון וכרטיסי רכבת ותיק קטן הם רק תירוץ להיעדר של הדברים האלו. ואולי לא. אולי גם חצי הדרך היא בסדר גמור כשהאלטרנטיבה הייתה לא לעלות על הדרך בכלל. כי בסוף הכל היה בסדר, אמנם לא כמו שתכננתי ואמנם לא עד הסוף, אבל היה יותר מבסדר ובכלל, עצם זה שהיה. ואולי באמת אין מוסר השכל.
היה יותר מבסדר גם כי נהג המונית אמר לסיני שאמר לנו שכבר אין אוטובוסים מקאנבולה לשינינג בשעה הזו אז שנשלם לו עוד קצת והוא ייקח אותנו לעיירה אחרת שממנה יש מוניות שירות. וכך היה, הוא לקח אותנו לעיירה יאשיגה שנשמעת בכלל יפנית לפי השם, ושם היה לנו הרבה מאוד זמן לחכות עד שהמונית שירות התמלאה, אבל בטיול כזה זה ממש לא משנה כי אנחנו לא ממהרים לשום מקום ואפשר בינתיים לקרוא או לכתוב או לשמוע מוזיקה או לישון. ולפני שעלינו למונית שירות לחכות עליה מלא זמן, אכלנו באיזו מסעדה מקומית של חווים שהם סינים מוסלמים ומכינים אוכל מדהים, ואכלנו שם סוג של לגמן שזה נודלס שמכינים בצורה מיוחדת שבה מושכים את האטריות שוב ושוב ולכן קוראים לזה pulled noodles, והלגמן הזה היה אחד הטעימים. אני זוכרת שזו הייתה שעה מוזרה לאכול בה אז לא היו כמעט אנשים במסעדה, ובכלל אני חושבת שזה לא היה מקום שמגיעים אליו זרים יותר מדי, אז הם די התרגשו כשנכנסנו והבן של בעל המקום מילצר אותנו והוא התנהג בצורה מלאת חשיבות אך ילדותית כמו שנערים בגיל הזה מתנהגים כשקורה משהו מרגש. הוא גם לקח את המצלמה שלי והתלהב מאוד וצילם איתה מלא תמונות שאת רובן מחקתי אחרי ששלחתי אותן לאבא שלו ב-wechat. ומה אגיד, זה קצת מצחיק וגם לא מאוד מפתיע שבסופו של דבר זו האנקדוטה שאני זוכרת הכי בבירור מכל סיפור קאנבולה. ובכל זאת, אני מנסה ועכשיו אולי טיפה מצליחה, לעורר בי את תחושת הניצחון הקטנה של העקשנים - כולם אמרו לי לא אבל אני צדקתי והייתי בקאנבולה.
