הטקסט הזה מספר על כלמיני אנקדוטות, שהן בעצם נקודות בתוך רצף ארוך של כבישי אספלט וכבישי עפר משובשים שעליהם התגלגלנו עם היונדאי אקסנט הנחושה שלנו. והן בכלל לא מסבירות את המרחבים העצומים, את הקזחים על הסוסים עם עדרי הצאן שלהם ואת הגבעות הירוקות שהזווית של השמש מציירת עליהן צללים קסומים, ואת האוטובוס הנטוש הזה באמצע העמק ממש כמו של כריסטופר מקנדלס ב-into the wild. זה אולי ישמע כאילו האנקדוטות האלו הן הסיפור, אבל הסיפור מתרחש לא פחות בדרכים שמחברות ביניהן, שהן פשוט גדולות מכדי לכתוב עליהן.
אז ביום הולדתי ה-29 התעוררתי במוטל דרכים בעיירה קזחית שנקראת שלק או צ'יליק, תלוי איזו אפליקציית מפות שואלים. בארוחת הבוקר ישבתי על האדמה לצד הדרך ואכלתי (שוב) לחמניות עם גבינה ונקניק ופרוסות עגבניה בזמן שסוסים יפים מפנטזים על האוכל שלי אבל מסתפקים בכמויות העשב שנמתחות עד האופק ומחכות רק להם, וכל זה למרגלות רכס הרים מושלג. בדרכנו לפיסת העשב הזו חלפנו על פני כפר בשם טסקנסו שכולו היה מקושט בשערות סבא מתעופפות, וכשרצינו לעצור הייתי צריכה לצאת מהאוטו על ידי דילוג מעל ידית ההילוכים וההגה כי דלת המושב שבו ישבתי נשברה כמה ימים לפני כן בגלל הרוח (!!). כן כן, רוח כל כך חזקה שלכמה רגעים פחדתי שלא רק שתעקם את הציר של הדלת ולא נוכל לפתוח אותה שוב, אלא שהדלת ממש תיתלש ממקומה ותתעופף ותיעלם לנו בין הגבעות האינסופיות, ונצטרך להמשיך לנסוע בלי דלת בשומקום הזה של קזחסטן כשהאוטו מתריע על 4 מעלות בחוץ. ומי בכלל ידע שיש רוחות כאלה שכשהן מנשבות עדיף לא לפתוח שום דלת של שום אוטו, ואם מוכרחים כי מה זה הנוף המשוגע הזה שחייבים להרגיש אותו רגע בגוף, אז יש לעשות זאת בזהירות מרובה.
בערב שלפני יום הולדתי ה-29 הסתובבנו ברחובותיה האפלים והמפוקפקים של שלק או צ'יליק וחיפשנו מקום לאכול בו. שמענו מוזיקה בוקעת ממסעדה ענקית וריקה שמעטי האנשים שישבו בה אמרו שהאוכל לא טעים, אבל אכלנו בכל זאת ורקדנו עם מעטי הסועדים האלו שהיו רקדנים מעולים. רקדנו לקצב שירים בקזחית או אוזבקית ובטורקית וברוסית וגם לקצב דספסיטו. ולילה קודם לכן היינו בכפר סאטי שאי אפשר למצוא אוקטן 95 ברדיוס של 150 ק"מ סביבו, ושם נזגול בת ה-11, באמצעות גוגל טרנסלייט (שמסתבר שממש לא יודע לתרגם קזחית לאנגלית), שכנעה אותנו להיכנס לסאונה שממוקמת בחצר הבית בין הפרות והעגלים, ובזכותה עשיתי את אחת המקלחות הטובות בחיי.
ביום שלפני כן עצרנו את האוטו באמצע המדבר בדרכנו לגרנד קניון של קזחסטן, בתוך סופת חול שטשטשה את הכל ומעלינו קשת בענן ענקית. כדי לא לישון באמצע סופת החול הזו נסענו בעקבות סימון במפה של מלון בכפר אקסאי ובעודנו חולמים על הפונדק הנחמד שנמצא שם התרחש סיפור הדלת השבורה המפורסם. ואז הגענו לאקסאי, מקום שנראה כמו הכפר של בוראט, וסימון המלון והמסעדה הצמודה התגלה כמכולת רעועה ביותר אבל כנראה שלא בכדי הוא היה שם, הסימון הזה, כי לילה מהמכולת לקחה אותנו לאיזה בית עם כמה מיטות שדה וכמה כיורים שלא מחוברים לשום מערכת מים. למרות שעוד היו לנו שאריות אוכל שקיבלנו מהבחור שישב שבעה על סבתא שלו בכפר קוקטאל, חזרנו למכולת המפוקפקת ההיא לאכול תפוחי אדמה בטעם כבש ולשתות פיבה (בירה) ולצחוק עד דמעות עם לילה שלא הבנו מילה ממה שהיא אומרת וגם היא לא הבינה אותנו.
באותו לילה ירד שלג וכל הפסגות שבערב הקודם כוסו בעננים נגלו לעינינו בבוקר לבנות וצחות ויפות, וגם החציר של הפרות היה מכוסה מעטה לבן ורך וקפוא. ובערב שלפני כל זה טיפסנו על דיונות ענק והשמיים היו הכי יפים בעולם לכבודנו, וראינו 360 מעלות של שקיעה על כביש עפר באמצע עוד שומקום. ואת הלילה הזה העברנו בחווה של המשפחה ששומרת שאף אחד לא ייכנס לשמורת הטבע אלטין-אמאל (Altyn Emel) בלי כרטיס, שאותו רוכשים במשרד בכפר באשי שהזכיר לי את חדר המרכזים הצעירים בשבט אביב.
ובאותו בוקר עוד היינו בכלל בעיר אלמאטי שבה שכרנו רכב ויצאנו אל הלא נודע, to dig Kazakhstan. והלא נודע הזה היה הרבה יותר טוב מכל מה שיכולתי לדמיין ובעצם היה בדיוק מה שרציתי (מדהים איך הדברים שאני כותבת עליהם מתגשמים), עצום וריק כל כך וכל הזמן התנגן לי בראש הקול של ג'ייד שרה: "I scream it to the nothingness, there ain't nothing that I need". והוא היה עולם שלם של ירוק ולבן וצהבהב וחום וכחול ונמתח עד אינסוף וגורם לנו להרגיש קטנים ונפעמים, והזוי ומופלא ומלא בהרפתקאות שתמיד הסתיימו בצחוק גדול, ויפה כל כך כל כך. בעצם יפה זו מילה קטנה, זה הרבה יותר מיפה. זה וואו וואו וואו שמנפח את הלב.
וככה חגגתי את יום הולדתי ה-29, במקום אולי הכי רחוק בעולם מבר היין של אסף גרניט ברחביה שבו חגגתי את יום הולדתי ה-28. וכל האנשים האהובים עלי שאיחלו לי את הדברים הכי מדויקים ויפים בינתיים חיים את חייהם, קרוב או רחוק יותר או פחות מבר היין של אסף גרניט ורחוק למדי ממני, או יותר נכון לומר שאני רחוקה למדי מהם, אבל זה רק גאוגרפית. בלב כל האנשים האהובים עלי קרובים ואהובים לא פחות, אם לא יותר משהיו לפני שיצאתי למסע הזה - המסע הגדול, וגם המסע הקטן של הימים בדרכים של קזחסטן, שהם בשבילי תצוגת תכלית של חיוּת ותשוקה ואומץ ופתיחות לעולם.
אני רוצה לאחל לעצמי שהחיים יראו פחות או יותר כמו הימים האלו בדרכים המופלאות והארוכות לאין שיעור של קזחסטן - שיהיו הזויים, ויפים קצת יותר ממה שהם הזויים כדי שבסך הכל זה יהיה נעים, שיהיו הרבה יותר גדולים ממני ושיזכירו לי את זה כל הזמן. שגם בהם הדרכים יהיו אלו שחשובות ואלו שממלאות את הלב, יותר מהיעדים והמטרות. שיהיו מלאים בתשוקה ובחיים ובהכרת תודה על כל מה שנמצא סביבנו בלי קשר אלינו, ועל בני האדם שעושים את העולם למקום יותר שמח ומעניין. שתמיד יהיה לי את האומץ לצאת אל הלא נודע בלב פתוח כי הלא נודע מלא בהרפתקאות וסביר להניח שהוא יעיף אותי, ושגם את הדברים שלא יעיפו אותי אדע לקבל באהבה. ואת כל זה אני רוצה לאחל לכל אהוביי ולכולם, או לפחות לכל מי שחפץ בכך.
