חצ'אפורי אג'ריאן



הסיפור שלי עם החצ'אפורי התחיל בירושלים. שמעתי עליו ממיכל שהיא באמת האדם הכי מתאים לשמוע ממנו על חצ'אפורי כי היא אוהבת מאכלים כאלה מושחתים וכבדים. היא סיפרה לי פעם על תיאוריה לפיה יש קורלציה בין סוג האוכל שאנשים אוהבים לאכול לבין האופי שלהם - שמי שאוהב מאכלים מושחתים וכבדים הוא גם אדם שאוהב יציבות ומי שאוהב אוכל קל יותר הוא גם אדם שאוהב קלילות ושינויים. אמרתי לה שאני לא מתאימה לתיאוריה כי אני אוהבת אוכל קל ויציבות, אבל מאז קרו כמה דברים ואני כבר לא יודעת אם אני באמת כל כך אוהבת יציבות או שפשוט יציבות זה פחות מפחיד. בכל מקרה, מיכל סיפרה לי על החצ'אפוריה במחנה יהודה ואכלתי שם איתה ולדעתי גם עוד כמה פעמים, אבל אף פעם לא שמתי את ליבי שם כי ממש ליד הייתה פיצה טובה ועוד הרבה דברים טובים אחרים, אז אי אפשר לומר שהחצ'אפורי נחרת בי.


ואז היינו באלמאטי שבקזחסטן והתגעגענו לאוכל שהוא לא פלוב ומאנטי, ובאלמאטי יש מסעדה גיאורגית שהיא מקום ראשון בטריפ אדבייזור, או בין הראשונים, שזה כשלעצמו לא בהכרח מנבא הצלחה אבל גם נעמי סיפרה לנו על המסעדה הזו והמלצה של נעמי זה כבר דבר אמין. הלכנו לשם בפעם הראשונה באיזה יום שישי, אחרי שישבנו כמה שעות בבית קפה שזה משהו שאיתי ממש אוהב לעשות ואני לא ממש, או שוב, לא אהבתי, מאז קרו כמה דברים. הזמנו את קואור חברנו החדש להצטרף אלינו ועד שהוא הגיע הזמנו יין ופחאלי, שפחאלי - אני אפילו לא יודעת להסביר מה זה פחאלי - מין מזאטים גאורגיים מכלמיני ירקות עם כלמיני ממרחי אגוזים מדהימים, ונעמי אמרה לנו ונעמי צדקה שזה so fresh! היין גם היה מדהים, ולמרות שאין לי סטנדרטים גבוהים מדי ביין ואני תמיד קונה את ההכי-פחות-גרוע-שבמבצע, אני חושבת שאני יכולה להגיד שזה היין הכי טעים ששתיתי אי פעם. וכשקואור הגיע הזמנו עוד הרבה יין והזמנו גם חצ'אפורי אָגָ'רְיָאן. אמאל'ה חצ'אפורי אג'ריאן. הגבינה והביצה והחמאה שנמסות ומתערבבות שם כולן ביחד ואיך שבוצעים את הבצק וטובלים אותו בגן עדן המושחת הזה, אמאל'ה. זו הייתה מסעדה מאוד יקרה ביחס לחיים שלנו שם אבל התפנקנו וחגגנו למרות שלא היה תירוץ מיוחד, והזמנו קינוח ועוד קינוח ואיזו צ'אצ'ה דובדבנים, כשעוד לא ידענו צ'אצ'ה אמיתית מהי, ובסוף הערב חזרנו להוסטל של רמיל שבסוף היה בית בשבילנו אבל אז עוד היינו חדשים שם, והיינו שיכורים ומאושרים כמו שרק מי שאוכל את האושר הזה אחרי כל כך הרבה זמן של פלוב ומאנטי ומקסימום בורשט או שווארמה יכול להיות.


אני זוכרת שבטיול-אחרי-צבא שלי היה קטע כזה שכולם דיברו על אוכל כל הזמן - לאיזה אוכל הם מתגעגעים ומה הם רוצים לאכול כשיחזרו לארץ וכלמיני כאלה, ובאיזשהו שלב זה עלה לי על העצבים ולא יכולתי לדבר על אוכל או על געגועים יותר. במסע האחרון דווקא לא התגעגעתי לכלום, זאת אומרת ברור שרציתי לאכול בורקס וסביח וטחינה וסלט, אבל זה לא באמת העסיק אותי והייתי די מרוצה ממה שיש. אבל בכל זאת, כשהחצ'אפורי הזה באלמאטי הגיע זה היה כמו להיזכר כמה חסר לי משהו שפשוט שכחתי ממנו. לא יודעת אם הכוונה שלי ברורה, אבל זה כמו הדברים האלה או האנשים שפשוט מתרגלים להיות בלעדיהם ואז פתאום כשהם כן מגיעים באיזה רגע מיוחד אני יכולה לבכות מכמה שהתגעגעתי אליהם בכלל בלי לשים לב.


קוראים למסעדה הזו באלמאטי דראג'ני וכמובן שהלכנו אליה שוב, שוב עם קואור, הפעם כדי לחגוג את יום ההולדת ה-29 שלי. האמת שביום ההולדת עצמו חזרנו מהקזח-טריפ שלנו והיינו ממש עייפים, אבל אני זוכרת שלמרות העייפות הרגשתי מעולה- עם חולצת הפסים החדשה שלי והאושר של המרחבים חשבתי שלא יכולתי לחגוג את החיים שלי בצורה טובה יותר. אז באותו ערב היינו עייפים מדי ואכלנו בסתם מסעדה, אבל למחרת חזרנו לדראג'ני לחגוג ושתינו עוד יין ואכלנו עוד חצ'אפורי אג'ריאן ושוב היינו מאושרים ושיכורים ורועשים ומסופקים. קל לחשוב שזה בגלל היין אבל אני חושבת שזה לא פחות בזכות החצ'אפורי.


בפעם השלישית חזרנו לדראג'ני עם אדי וגרייס בסיבוב השני שלנו באלמאטי, אחרי קירגיזסטן. אז רמיל כבר לגמרי היה הבית שלנו וקואור כבר היה באיזו ארץ רחוקה והמונדיאל בדיוק התחיל ואדי וגרייס היו החברים החדשים שלנו אחרי שבשבועות האחרונים נפגשנו איתם והתפצלנו מהם ונפגשנו והתפצלנו ונפגשנו והתפצלנו ונפגשנו שוב, ואהבנו אותם אז רצינו לחלוק איתם את האושר של החצ'אפורי. אולי זה חלק מזה שיש דברים מאוד מסוימים שאפשר לתת לחברי-טיול. אין לי שום דבר פיזי לתת כי כמעט ואין ברשותי שום דבר פיזי, ואני גם לא יודעת המון עליהם, זאת אומרת אני יודעת אבל זה לא באמת לעומק ולא באמת לרוחב, ובגדול מה שנותר לי זה לחלוק את הדברים הטובים שמצאתי - את התצפית שהגענו אליה בטעות, את החצ'אפורי והיין המדהימים ביותר. אני יכולה גם לתת את עצמי עכשיו ברגע הזה, כמו בערב המדהים ההוא בג'ירגלאן עם היוקללה של איתי ושל גרייס והגיטרה של המארח הקירגיזי שלנו, שאיכשהו התגלגל לערב שירי ניינטיז ותחילת שנות האלפיים. אני זוכרת איך התרגשתי מזה שגם בתל אביב וגם בבית ניר וגם בסידני וגם בוירג'יניה כולנו היינו בני עשר ושמענו את פייב שרים על זה שהציפורים והדבורים עפות וצריך להמשיך לנסות. I know it's not much, but it's much more than okay.


לשמחתנו אדי וגרייס מאוד אהבו את היין ואת החצ'אפורי של אלמאטי וזו הייתה פרידה יפה (הפעם באמת) כי באותו ערב הם המשיכו בדרכם לראות משחק מונדיאל בקזאן שברוסיה ואנחנו חיכינו עוד כמה ימים לפני שהמשכנו לאזרבייג'ן ומשם לגאורגיה - מולדת החצ'אפורי. והפעם זה אמאל'ה מסוג אחר כי אמאל'ה, כמה חצ'אפורי אוכלים בגאורגיה. אני לא זוכרת מי, אולי יותר ממישהי אחת, אמרו לי שאחרי כמה זמן בגאורגיה נמאס מחצ'אפורי, ואחרי החוויה באלמאטי לא האמנתי שלי זה יכול לקרות אבל זה דווקא קרה. אני לא מתלוננת, חצ'אפורי זה דבר נפלא, אבל רק אומרת שעדיין לא התעורר בי החשק לנסות את המסעדה הגאורגית שנמצאת חמש דקות מהבית שלנו.


מה שכן, בגאורגיה חצ'אפורי זה עולם ומלואו. יש את האִימֶרוּלי שהוא הרגיל שמקבלים בכל ארוחת בוקר בכל בית והוא קצת כמו טוסט כבד ומשובח, ויש את המֶגְרוּלי שהוא כמו האימרולי רק יותר מושחת- עם עוד גבינה מעל כל הסיפור ואני לא חושבת שהיה לי אומץ להזמין אותו. ויש כמובן כמובן את האג'ריאן המפורסם שמגיע ממחוז אג'ריה אבל במסעדות וכאלה אפשר להזמין אותו בכל גאורגיה, ויש את החצ'אפורי שאכלנו בדרך מראצ'ה למרטווילי, שאני לא יודעת איך קוראים לו אבל הוא הזכיר לי יותר מין בורקס. זה היה כבר אחרי כמה שבועות בגאורגיה אז סף הקיבולת שלי לחצ'אפורי היה די קרוב למיצוי אבל החצ'אפורי הספציפי הזה הצליח למצוא את דרכו לבלוטות הטעם העייפות שלי ולליבי. מה שקרה זה שנסענו למחוז ראצ'ה כי היה נראה שם יפה וכי לא ידענו על זה כלום וזה כידוע היבט מפתה בשבילנו, ולמרות שכולם אמרו שיהיה לנו קשה בלי אוטו אמרנו שנסתדר. ובאמת הסתדרנו - היו לנו ערסלים מול הכרמים והלכנו הרבה ברגל והכל היה בסדר, אבל יחד עם ההסתדרות הזו היה גם באמת קשה להתנייד שם, אז כשהגשם החליט להישאר בראצ'ה אנחנו החלטנו שנלך לשחות ולהשתזף במרטווילי. התוכנית הייתה לקחת טרמפים לקותאיסי ומשם למרטווילי אבל התוכנית לא ממש צלחה כי כאמור, קשה להתנייד בראצ'ה ובמיוחד לתפוס טרמפים, אז בסוף עלינו על מרשרוטקה לעיירה בשם טקיבּוּלי ודווקא בנסיעה הזו פתאום איזו מקומית מראצ'ה הציעה לנו להתארח בבית שלה ואני זוכרת כמה התבאסתי כשהבנתי שזהו, נגמר הזמן ואלה הימים האחרונים שלנו במסע וכבר הזמנו מקום במרטווילי ואין מספיק זמן לצאת להרפתקאות כאלה ולהתגלגל ככה. אבל אני סוטה מהנושא, כי הנושא הוא שהיינו צריכים לחכות בטקיבולי (שהלוואי שהייתי יכולה לשחזר את איך שהגאורגים מבטאים את שמה) איזה שעתיים עד שתצא המרשרוטקה לקותאיסי, אז בינתיים השארנו את התיקים שלנו בתחנה הוורודה שנראתה קצת כמו איזו כיכר אירופאית והלכנו לשוק לחפש אוכל ומצאנו מלוכה- חצ'אפורי שעוד היינו מסוגלים ליהנות ממנו. זו הייתה מסעדה פיצפונת עם שתי מאמות גאורגיות שהכינו את החצ'אפורי-בורקס הזה ובסוף הכינו לנו גם קפה עם מלא סוכר שאיתו כבר לא הצלחתי להתמודד.


וזה מצחיק שאותו מאכל שבכלל לא אליו התגעגעתי כי כזכור, היכרותנו הייתה שטחית וקצרה, הוא זה שגרם לי להבין שאני כן מתגעגעת ושכן חסר לי, ובסוף אותו מאכל גם הצליח להיכנס לרשימת המאכלים המאוסים יחד עם חינקאלי, פלוב ומאנטי, ו-tea leaf salad. אגב, כותבים את זה ככה בקָרְטוּלי (השפה הגאורגית): ხაჭაპური, ואני מציינת את זה כי אני מרגישה שבאופן הזה הוא נראה מורכב יותר מ"חצ'אפורי", ובשבילי הוא אכן טומן בחובו הרבה. אז אני לא יודעת מה זה מלמד על געגועים ועל חוסרים ועל מינונים, אבל מה שבטוח זה שלהתגעגע זה טוב ליחסים ושעכשיו אולי סוף סוף יתעורר בי החשק לבדוק את המסעדה הזו שליד הבית.


29 צפיות1 תגובות
  • Facebook
  • Instagram

© 2019 by I want eyes always

כל הזכויות על כל התוכן הכתוב והמצולם המופיע באתר שמורות ל"אני רוצה תמיד עיניים"