Knowing Time



כמה אנחנו מפספסים כי אנחנו לא עוצרים אף פעם. אף פעם אין לנו זמן לכלום. חברה שאלה אותי אם אני לא משתעממת מעצמי. אמרתי לה שמעולם לא השתעממתי פחות, ועכשיו אני חושבת שבכלל מעולם לא הייתי כל כך הרבה מחוץ לעצמי - מסתכלת סביב, הולכת בלי מטרה. היום מצאתי אגם כשהלכתי בלי מטרה.


כמה אנחנו מפספסים כי אנחנו לא עוצרים אף פעם. אנחנו לא שמים לב לציפור ששותה מים משלולית הבוץ שנקוותה בין מרצפות המדרכה, או שאנחנו רואים את זה אבל לא שמים לב שזה נוגע ללב. בכלל אנחנו לא שמים לב לציפורים, כמה ציפורים יש בכל מקום. הן חוגגות על חוטי החשמל, הן שרות בלי הפסקה, הן מתעופפות ושותות ומנקרות ודואגות לגוזלים שלהן, וכל מה שאנחנו עסוקים בו זה הרעש המעצבן של היונים והעורבים המפחידים ואיך הציפורים מחרבנות על כל המרפסות.


אנחנו לא שמים לב שיש מלא קולות כל הזמן. למשל מהאגם הזה שמצאתי ליד אודבנו עולים קולות מוזרים, כמו של טיפות גשם, אבל אין שום גשם והצליל מגיע מהמים. וכשהשמיים מעלי מתקדרים (גם לזה אין לנו זמן - להרגיש בגוף שלנו איך השמש מבצבצת לאט לאט ואז קודחת ואז שוב נעלמת מאחורי העננים, ואיך השמיים משתנים כל הזמן וכך גם העולם) המוח מסרב להאמין שבכל זאת זה לא גשם, ואני צריכה להסתכל על עצמי לראות שאני יבשה לחלוטין כדי שהוא ישתכנע.


או למשל, לעצור ולהקשיב, האם זה זבוב או יתוש או דבורה או בכלל רחפן. או בכלל לשים לב שלרחפן יש קול ייחודי ומובחן. ילדים, איך עושה רחפן?


אין לנו זמן אז גם אין לנו סבלנות. למשל באותו אגם, שעל גדותיו עומדת שורת צפרדעים או קרפדות שממתינות בסבלנות לשפיריות שמעופפות מעליהן ומזדווגות בלי הפסקה. בהתחלה בכלל לא שמתי לשפיריות, רק ראיתי את שורת הצפרדעים שקופצת למים בכל פעם שאני מרעישה. ואם אני רוצה לצלם צפרדע קופצת ככה באוויר אוי לי אם אפריע לה בכוונה - אזרוק עליה אבן או משהו - היא כל כך סבלנית וכך גם אני צריכה להיות. ובעודי חושבת שגם פה בנקודה הרנדומלית הזו כל כך יפה, וכל מקום בעולם ראוי לתכנית בנשיונל ג'אוגרפיק אם רק עוצרים להתבונן, ממש בשניה הזו, מול העדשה שלי קפצה צפרדע בניסיון לצוד שפירית! לרגע חשבתי לעצמי, מה הסיכוי, אבל אחרי עוד רגע חשבתי שזה לא מפתיע בכלל וככה זה תמיד כשאני רק קצת שמה לב.


נדמה שזו פריבילגיה שיש לי זמן לשוטט בעשב ולהביט בכל מה שקורה שם מתחתי, להתפעל מהניתור של החגבים ומהריכוז של הדבורים ששותות מהצוף ומהנמלים המטורפות האלו שלא יאומן גודל הדברים שהן סוחבות, אבל איזה מין חיים אלה שלא משאירים לנו זמן להתבונן ולהקשיב? אני רוצה תמיד עיניים ואני רוצה גם זמן להשתמש בעיניים האלה. להבחין האם הפחד שאני מרגישה הוא מוצדק או שזה סתם אינסטינקט מול הלא נודע המאיים. להבין שהחרק שנכנס לי לצלחת הוא לא מגעיל אלא בכלל זקוק לעזרה לצאת מהמיץ שהוא טובע בו.









9 צפיות
  • Facebook
  • Instagram

© 2019 by I want eyes always

כל הזכויות על כל התוכן הכתוב והמצולם המופיע באתר שמורות ל"אני רוצה תמיד עיניים"