תמיד הוקסמתי מתמונות הנוודים באמצע הערבות, עם היורטות שלהם והסוסים והכלום שמסביב. ואז בקירגיזסטן סוף סוף פגשתי אותם, בעצם את חצי-הנוודים. בקיץ, ממאי עד אוגוסט, הם אורזים את הפקלאות ומקימים יורטות חמימות וצבעוניות בריח של כבש איפשהו בהרים הירוקים, שם עשרות או מאות או אלפי הפרות והסוסים והכבשים יכולים לשוטט בחופשיות וליהנות מאספקה אינסופית של עשב.
ביורט "המטבח" תמיד יש תנור מחמם וצ'אי ולחם טרי וריבה ביתית וקאימק- מין שמנת שמנתית מאוד שהם מכינים באמצעות מכשיר שמפריד את החלב (לא חשמלי כמובן, מישהו יושב ומסובב את הידית ומסובב ומסובב). יש גם חבית עץ גדולה מלאה בחלב סוסות שאותו הם בוחשים בעזרת כף עץ גדולה, ובוחשים ובוחשים עד שמתרחש בו תהליך של תסיסה והוא הופך ל"קומוס". התוצאה: טעם חזק מאוד של חלב ושמרים (שצפים להם בכוס) וכל זה קצת תוסס. יאמי. אבל האמת היא שלקומוס יש סגולות רפואיות לא מעטות ובאחד הכפרים בהם התארחנו פגשנו קבוצת חברות קזחיות ועוד משפחה קירגיזית שהגיעו ל"kumis retreat". הם שותים כוס קומוס כמה פעמים ביום, לפני האוכל, נושמים אוויר הרים צלול ומנקים את המערכת שלהם. הם התאכזבו לשמוע שאנחנו שותים קפה במקום.
ביורט "חדר השינה" פורשים מזרונים ומתכסים במספר שמיכות ששוקלות המון, ומדליקים קקי יבש של בעלי החיים בתנור שמפיץ חום וגם ריח של שיער שרוף. לפעמים יש נורות שפועלות על אנרגיה סולארית. יש גם רדיו ולחלקם יש אפילו טלויזיה. בזמן ששכבנו מתחת לשמיכות הכבדות והרחנו את הקקי נשרף, שמענו את המשפחה המארחת שלנו צוחקת מול הטלויזיה.
הילדים יודעים לרכב על סוסים ועל חמורים, הם מקפצים ומטפסים עליהם ונשלחים להביא כמה פרות או כבשים תועות. הם משחקים עם טלה קטן שמשום מה מנמנם לו ביורט המטבח, מתחמם ליד התנור. הם רוכבים על אופניים בלב הגבעות הירוקות האלה ומשחקים ומשחקים וגם עוזרים להורים שלהם כל הזמן, מערבבים את הריבה הביתית שאין כמוה בעולם ומוזגים תה לטוריסטס שהוזמנו לנוח רגע. לא כולם כמובן, יש ילדים שמתפנקים גם ביורט וילדה אחת נסיכה יפה כזו שבת דודה שלה עושה לה תסרוקות ואז בת דודה אחרת מלבישה אותה במעיל הפרחוני שלה וכל זה לכבוד נסיעה של 10 דקות לכפר הסמוך, בשביל להקפיץ את הטוריסטס שברחו אליהם הביתה מפני הסערה שבחוץ. וילד אחד עם חוברת של ציורים ומילים באנגלית ובקירגיזית מנצל את ההזדמנות ללמוד וללמד גם אותנו איך אומרים גשם וסוס ומחר. הוא גם צופה באייפון של אמא שלו בסרטון של ילדים מערביים נבהלים מחיות כמו ברווזים או חתולים ומתפוצץ מצחוק.
ואז בחורף הם מקפלים את כל המחנה וחוזרים לבית שלהם בכפר או בעיירה או אפילו בעיר. קר מדי ומושלג מדי וגם אין תיירים. והחיות חוזרות למבנים שלהן והאנשים חוזרים לתוך הבתים ולכיורים ולמקלחות החמות והילדים חוזרים לחברים ולחוגי הריקוד שלהם.
מעניין אותי איך זה מרגיש לחיות מין שני עולמות שונים כאלה, בקיץ פה ובחורף שם. ומה זה עושה למשפחה, איך פתאום עושים סוויץ' כזה מהיורט והקרבה והאינטנסיביות לבית ולעיסוקים נפרדים ולפרטיות. מעניין אותי הילד הזה בן ה-13, שבמקום אחר בעולם אולי מתפדח בכלל להיראות בקרבת ההורים שלו, ופה ביורט הוא כל כך קרוב, דואג לאחותו הקטנה (או שזו האחיינית שלו, לפעמים הכל מתערבב) ועוזר במסירות לאמא שלו להכין את הקאימק ולאבא שלו לרתום את הסוסים וכל מה שצריך הוא עושה בלי להניד עפעף. מה קורה כשהם חוזרים הביתה? הוא חוזר להיות ילד בן 13 טיפוסי או שמחנה הקיץ המשפחתי משנה את הדינמיקה? ואחרי שישנים כולם ביחד על רצפה אחת, חוזרים כל אחד לחדרו ולמיטתו? האם הילדים מצליחים להירדם בלילה בלי כל המשפחה שצמודה אליהם, ומה ההורים עושים עם כל האינטימיות שפתאום מתאפשרת? ואיך החיות מסתדרות בלי כל העשב הטרי? האם הם כולם מתגעגעים ללילות עם מיליוני הכוכבים שבשמיים? מעניין אם יש להם שם את מדבקות הכוכבים האלו שזוהרות בלילה, מעניין אם מישהו קונה אותן במדינה הזו שכולם בה יודעים איך שמיים זוהרים אמיתיים נראים.
