נוּרָטָה

אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי בתקופת הטיול שלנו זה ליהנות מאי הידיעה. ואני בכוונה משתמשת במילה 'ליהנות' כי זה לא סתם ללמוד לחיות עם אי הידיעה או לקבל אותה כדבר בלתי נמנע וכו' – אלא ממש ליהנות ממנה.

בקירגיזסטן פגשנו בחורה צרפתייה שמטיילת ברחבי העולם על האופניים שלה והקטע שלה זה שבכל מקום שהיא מגיעה אליו, היא מכינה קרפ עם המקומיים תוך שימוש בחומרי הגלם הקיימים, וגם קרפ צרפתי קלאסי. לאורך המסע היא אוספת מתכונים ובסוף היא תוציא ספר שמאגד אותם, קרפ מסביב לעולם או משהו. יש לה אפילו ספונסרים שמימנו לה את קניית האופניים והציוד וכו', מסתבר שזה משהו שעובד בצרפת. בכל מקרה, דיברנו על החיים בפריז, שלצורך העניין הם דומים מאוד לחיים בתל אביב או בירושלים, ועל זה שהכל תמיד כל כך מתוכנן. אם רוצים לקבוע עם מישהו צריך לעשות את זה שבוע מראש כי כולם נורא עסוקים כל הזמן, ולרוב אנחנו קמים בבוקר ויודעים די בבירור איך הולך להיראות היום שלנו, כולו. ומה שכיף כשמטיילים זה שאין לך מושג – את קמה בבוקר, וגם הימים שאת כן מתכננת לעשות בהם משהו מסוים (כי יש גם הרבה ימים שבהם אפילו תכנית אין), סביר להניח שהם יסתיימו בצורה שונה מאוד מזו שציפית. וזו תחושה מדהימה, מדהימה ברמה שאני רוצה להיזהר בלשוני אבל בכל זאת רוצה להגיד שזה חופש אמיתי.

זה לא היה קל בהתחלה. לפחות לא בשבילי- אני רגילה לנהל יומן ולדעת בדיוק מה אני הולכת לעשות מתי ואני אוהבת רשימות וסימון וי ולו"זים וכל זה. לפני שטסנו ישבתי וקראתי על סין במשך שעות, בערך על כל חור שקיים בסין, ואיפה ישנים שם ואיך מגיעים לשם וכל מה שצריך לדעת, והייתה לי איזו תכנית – לא מסודרת ולא מדויקת – אבל בהחלט תכנית, של מה אני רוצה לעשות בסין. זה די מגניב להסתכל אחורה ולראות איך עם הזמן התכנון התחיל לתפוס חלק פחות ופחות משמעותי. זאת אומרת זו עדיין אני, וכשהגענו למדינה חדשה קראתי המון כי אם אני כבר כאן אז כמובן שאני רוצה להגיע למקומות הכי מגניבים, אבל גם ראיתי איך לצד זה אני כבר לא כל כך רוצה לדעת ולתכנן, איך זה נהיה יותר מין איסוף מידע כללי ורחב ואחר כך כבר נראה איך נתגלגל בתוכו.

אני מודה שזה חסר לי עכשיו, התחושה הזו של לא לדעת איך יסתיים היום. אני מתגעגעת לתחושה שאי הידיעה הזו לא מפחידה אותי אלא להיפך, היא ממלאת אותי בהתרגשות. כולם כל כך עסוקים והכל כל כך מתוכנן, ואני שמה לב איך אני נסחפת לתוך זה ואיך כל הידיעה הזו חוזרת למלא אותי באיזה סיפוק קר ושמרן. קשה לי להסביר את הקסם שבנסיעה למקום לא נודע, מקום כזה ששמעתי עליו שניים וחצי משפטים ואפילו לא ראיתי תמונה שלו לפני. כשעולים על רכבת או אוטובוס או מונית או טרמפ, ורואים איך הנוף מתחלף ומנסים לדמיין לאן כל זה יוביל, ואז פתאום יורדים בָּמקום - המקום שאליו ביקשנו להגיע. החור הנידח הזה, בלי שום דבר מסביבו. ומה עושים פה? ותזכיר לי איך בכלל שמענו על זה?


באחת מהפעמים האלו הגענו לנוּרָטָה. זה איזור הררי ונידח באוזבקיסטן עם כפרים טג'יקיים. למרות שאוזבקיסטן היא מדינה ענקית, כמעט כולם נוסעים רק לחמש ערים פחות או יותר שהן מתוירות ויפהפיות, ואף אחד לא ממש יודע מה יש באוזבקיסטן חוץ מזה. זה היה אחרי שנפרדנו מההורים שלי והיינו קצת אבודים כי בעצם הגענו למרכז אסיה אחרי תקופה ללא וויי פיי באנדמן ולא ידענו כלום על כלום. וזה כבר היה השלב שבו לא היינו אמורים לטייל בכלל- זה היה קצת אחרי שלא עלינו על הטיסה חזרה לארץ, ובטח שלא תכננו להגיע למרכז אסיה. אז ישבנו כמה ימים בהוסטל בטשקנט (הידועה בתור העיר שהיה לנו הכי קשה להתנייד בה בתחב"צ בעולם) וקראנו וקראנו וקראנו – על אוזבקיסטן, על קזחסטן, טג'יקיסטן, קירגיזסטן. והיה אפריל ובכל מקום היה עדיין קר ולא היה לנו מושג מה עושים חוץ ממעיינות חמים בטג'יקיסטן. רציתי לנסוע לעמק פרגנה ללמוד לצייר על חרס כמו האוזבקים ואז איכשהו נזכרנו שאיזה זוג מטיילים סיפר לנו על נורטה, וגם ליאו וסבסטיאן שפגשנו חצי שנה לפני זה, בשינג'יאנג, גם הם היו בנורטה, ואמרנו – יאללה, נורטה, אנחנו מתגעגעים לטבע. אבל למען האמת, בכלל לא רצינו לנסוע לנורטה. בתמונות זה היה נראה כמו כפר סתמי לגמרי ואנחנו היינו מאוד מבולבלים – זה לא פשוט לנחות שזופים ובלונדינים במקום קר וריק אחרי חודשיים וחצי של הזעה בצבעוניות של דרום הודו, וכשמבולבלים קשה להחליט החלטות באופן כללי ועל אחת כמה וכמה לזרום. וערב לפני הנסיעה יצאנו לבלות עם איילה השוויצרית שגדלה כמו ב'קפטן פנטסטיק' וכתבה לי ש"with you I liked myself" והביאה לתשומת ליבי את הסוגיה החשובה הזו. יצאנו לבלות במסעדת 'סמרקנד', שם רקדנו מקרנה עם אוזבקיות בבגדים פי אלף יותר יפים מכל מה שיש לי בארון, ושתינו וודקה בשפע ובסוף הארוחה שילמנו 10 דולר לשלושתנו. וישנו אצל טימור הגדול והחביב והכינו לנו שם ארוחת בוקר מהסרטים, ובאמת – לא רצינו לנסוע לאיזה כפר לא מלהיב שאין בו קליטה. אפילו הייתה לנו איזו מחשבה לזרום עם איילה לטג'יקיסטן. אבל נסענו, כי לא הייתה לנו ויזה לטג'יקיסטן ובעיקר כי לא היה לנו תירוץ מספיק טוב בשביל לא לנסוע וכי איזושהי החלטה הייתה חייבת להתקבל. אז עלינו על מונית משותפת, ואז עוד מונית משותפת, ואז מונית פרטית שנסעה על איזה 150 קמ"ש בכביש ארוך וישר כשמצד אחד רכס הרים ומהצד השני ממש כלום. ואחרי איזה זמן המונית ירדה לכביש עפר משובש ונסענו בתוך כפר שבאמת לא היה בו כלום, והדרך נהייתה משובשת יותר ויותר וגם לא היה לי נעים מהנהג וגם חששתי שהוא יבקש הרבה כסף בגלל הדרך הזו. ובסוף הוא עצר ואמר לנו שהגענו – זה ההום-סטיי של רחימה. ואז יש רגע כזה שלא רוצים לרדת מהאוטו, שרוצים להגיד לנהג – קח אותי חזרה לסמרקנד לטימור הגדול והמיטה הגדולה שלו ובורקס התרד שלו. אבל מה שעושים זה לקחת את התיק ולרדת מהאוטו ולשלם לנהג יותר ממה שסיכמנו בהתחלה בלי שהוא יבקש, וללחוץ את היד לבעלה של רחימה וללכת איתו להום-סטיי שלהם בכפר סינטאב שבנורטה.

לרגע כתבתי פה שלא אלאה בפרטים ורק אגיד שנורטה הייתה קסם ושיש תמונות שיוכיחו את זה, אבל אז חשבתי - מה בעצם אני עושה בכל הסיפורים האלה אם לא לספר את הפרטים?

בלילה הראשון אצל רחימה הייתה קבוצה גדולה של תיירים ורחימה הכינה סיר פלוב ענק וטעים, עם ביצים – שזה שדרוג מדהים לפלוב. אחר כך הקבוצה עזבה ונשאר עוד זוג גרמני שאני אפילו לא זוכרת איך הם נראו, ואז נשארנו רק אנחנו. ורחימה, ובעלה והילדים. אחרי שלושה לילות אצל רחימה אשת החייל וטיולים גשומים ברחבי סינטאב שבהם שרנו שירים על רחימה (רק דברים טובים כמובן) ושליחויות למכולת הקטנטנה להביא מים, וימים קפואים ובקרים של יוגה בחדר החצי פתוח ההוא, עם מבטים מוזרים מצד המשפחה כשאנחנו עומדים על הראש – אחרי כל אלה עברנו לכפר אסרף, להום-סטיי של רחמט שיש לו מקלחת כמו בספא והוא מרים ערבי שירה בציבור לפנתיאון עם כל האורחים שלו, ומסביב לבית שלו יש גבעות שאם מטפסים עליהן קצת רואים נוף ש... פפפפ... גורם לך להתפוצץ מאהבה ליקום הזה. ובין רחימה לרחמט היה את יום השמיים היפים ביותר עם הנהג המתוק עם שיני הזהב שעצר לנו בצד וחייך כשהתרגשנו מהשמיים. זה לא מובן מאליו, לשמוח איתנו על השמיים ולא לחשוב שאנחנו תיירים הזויים שלא ראו מעולם שמיים של מקום ריק. אולי מבחינתו זה היה גם וגם. אגב, לכולם באוזבקיסטן (ובמרכז אסיה באופן כללי) יש שיני זהב וגם יש להם סדקים על השמשה הקדמית של המכוניות. את שיני הזהב אני יכולה להבין אבל מה הקטע עם השמשות הסדוקות? שום דבר בנורטה לא היה דומה לתמונות הבינוניות שראינו, והימים שם היו רחוקים מלהיות בינוניים. זה היה אנחנו, בלי קליטה ובלי תכניות, רק רחימה ורחמט ותפוחי אדמה וקבוצת איטלקים עליזים שרים בלה צ'או – עוד לפני ימי "בית הנייר", ורועה הצאן שהיה מין קמע מזל והנוף הגדול והריק הזה ממש מעבר לפינה. ושוב אני רוצה להיזהר בלשוני אבל אני חושבת ששם באמת הפסקתי לפחד מאי הידיעה. שם עשיתי את המעבר מלקבל אותה כחלק מחיים של טיול, ללרצות אותה ולחפש אותה ולשאוף אליה. וגם עכשיו אני רוצה לבוא כמו דף חלק ונקי, בלי תכנית ובלי ציפיות, ולתת למה שמגיע להירשם עלי. זה אולי נשמע חסר אופי או משהו אבל צריך לזכור שיש הרבה סוגים של דפים וגם אם אני חלקה ונקייה אני לא חייבת להיות רק A4 לבנה למדפסת – אני יכולה להיות גם נייר ממוחזר עם פרחים מיובשים, או נייר מט 10X15, אני יכולה להיות כל גודל, טקסטורה, צבע, וכמובן שהמאפיינים שלי יתנו את אותותיהם בכל מה שיירשם עלי.






7 צפיות
  • Facebook
  • Instagram

© 2019 by I want eyes always

כל הזכויות על כל התוכן הכתוב והמצולם המופיע באתר שמורות ל"אני רוצה תמיד עיניים"