רומן עם השמיים

עודכן ב: 4 מרץ 2019


כבר כמה שנים שיש לי רומן עם השמיים. אני מתעוררת בבוקר ומסתכלת החוצה ואם השמיים יפים אני ישר שמחה יותר. אני עובדת על זה שכשהשמיים לא יפים לא אהיה שמחה פחות.

אחד הזכרונות הראשונים שלי בעניין הזה הוא מטיול משפחתי באפריקה. אני זוכרת שמיים כל כך יפים וגבוהים, מהסוג שגורם לי להרגיש את זה שכדור הארץ הוא עגול. אלה היו שמיים שנשארו בליבי עוד הרבה זמן אחר כך, ואולי אלה השמיים שגרמו לי לאהוב את הנוף הפתוח פתוח פתוח עם שמיים גבוהים מעליו, כמו זה שראיתי אחר כך בסין, ברמות הרחבות של סצ'ואן ובמרחבים האינסופיים של שינג'יאנג, וכמו זה שיש בימי חורף בהירים ברמת הגולן, וכמו זה שאני עדיין חולמת לראות בערבות מונגוליה למשל.


פעם חשבתי שאצל כולם זה ככה, שכולם מסתכלים ובוחנים את השמיים ושופטים את רמת היופי היומית שלהם, ואז הבנתי שלא, שיש אנשים שהמחשבה הזו בכלל לא חולפת בראשם אלא אם יש איזה אירוע שמימי יוצא דופן.

כשטיילתי בנפאל אחרי הצבא היו הרבה ימים שבהם השמיים היו מין גוש עכור חסר צבע שלא מאפשר לראות כלום, לא בשמיים ולא מסביב. זה גם קורה תמיד בהודו, אבל בנפאל זה היה חשוב כי ניצן ואני היינו משקיעות ומטפסות לתצפיות וקמות מוקדם לראות זריחה ובסוף זה היה הגוש העכור הזה. אני זוכרת שחשבתי אז, או שניסיתי לעודד את עצמי, שזה שיעור חשוב לחיים, לזכור שהשמיים האלה גדולים מאיתנו ושלא משנה כמה נשקיע, בסוף יש דברים שאין לנו שום שליטה עליהם. וגם שזה לא מובן מאליו שמותר לנו לראות מסביבנו ושצריך להעריך כל יום של שמיים יפים שמשאירים לנו את כל האופקים פתוחים.


כשחזרתי מהטיול הזה כתבתי על השולחן בחדר בבית של ההורים שלי: "כי מתוק האור וטוב לעיניים לראות את השמש" (קהלת) בזווית כזו שמסתכלת על החלון. רציתי גם לקעקע את המשפט הזה על הרגל אבל הוא קצת ארוך מדי. בתכלס אני יותר בררנית מזה, כי האור והשמש הם טובים אבל זה באמת באמת טוב כשהכחול של השמיים משובץ בעננים לבנים ושמנים והשמש מאירה אור נעים ורך בול במידה הנכונה.


אחר כך באוניברסיטה היה לי קורס אקלים. והיה לי פרופסור פדנט שאפילו ידע ללמד, והוא סיפר על כל העננים ואני הוקסמתי. על קומולונימבוס, הענן עם השם המחייב שהוא באמת מפואר מכל העננים, שמן וכבד ועוצמתי. על ענני צירוס - ענני הנוצה - הדקיקים והרכים, שנצבעים בורוד בערבים של שקיעות יפות. ועל אלטוסטרטוס, ועוד כלמיני כאלו עננים עם שמות מהאגדות.


ובטיול הנוכחי, לפני כמה חודשים, היה יום שבו קיבלנו מתנה: בקאשגר שבסין היו ימים מעוננים ואפורים ואנחנו רצינו לנסוע על קרקוראם היי-וויי שנחשב לאחד הכבישים הכי יפים בעולם, בדרך לטאשקורגן, שזה מקום נידח ומוזר ומופלא שמגיע לו טקסט משלו יום אחד. ועל קרקוראם היי-וויי יש את הדובדבנים שבקצפת - "אגם החול הלבן" ואגם קרקול, שהתמונה של אגם קרקול היא פחות או יותר הסיבה שבזכותה בכלל נסענו לסין. אז יצאנו מקאשגר בבוקר עם ראות מחורבנת ושמיים מדכאים, יום כזה שנעמי חברתנו הבריטית הייתה קוראת לו "סמוגי", וכל תחילת הנסיעה דקלמתי לעצמי את השיעורים החשובים שהייתי מדקלמת לעצמי באותם ימים בנפאל ובמקביל גם התפללתי למי שזה לא יהיה שיפתח את השמיים כי באנו כל הדרך מישראל בשביל המקום הזה ומה עם קצת גוד קארמה על ההשקעה ועל זה שאנחנו אנשים טובים? ואז קרה נס וככל שהתקדמנו במעלה הכביש היה נראה שהשמיים מתבהרים עוד קצת ועוד קצת, וכשהגענו ל-white sand lake כבר היו שמיים כחולים בין העננים האפרפרים-בהירים הגדולים שיצרו מין תמונת מראה מהפנטת לאגם הכחול עם דיונות החול הלבנות שברקע שלו. אבל הטוב עוד לפנינו.

אין לי מושג כמה זמן היינו באגם קרקול. אני רק יודעת שהיה כל כך קר שבאיזשהו שלב לא הרגשתי את האצבעות שלוחצות על המצלמה ואחרי עוד כמה דקות לא ממש הצלחתי לדבר כי השפתיים שלי נרדמו לגמרי. ובכל זאת לא יכולנו לעזוב, כי בפרק הזמן הלא ברור הזה הרגשתי כמו בפרק של planet earth כשהם מריצים את הזמן מהר ורואים באיכות הכי טובה בעולם איך השמיים מתחלפים לכל המראות הכי יפים שיש. היו שם עננים נמוכים וקודרים ורוחות שהביאו שלג מההרים והרימו סופות חול באוויר והייתה מין תחושה כזו של סוף העולם במקום שהוא באמת איפשהו בסוף העולם, ואז פתאום השמיים נהיו גבוהים אבל כהים מאוד, ובכל זאת הגיעה שמש מאיזה מקום ונוצרה תמונה קסומה ודרמטית של קרקע מוארת וזהובה ומעליה כיפה אפורה כהה. ואחרי כמה דקות גם זה נעלם ואז בצבצו והתפשטו השמיים הכחולים ואז הגיעו עננים לבנים מתוקים ורכים והכל היה פסטורליה אחת גדולה. ואני לא האמנתי שאני נמצאת במקום הזה שראיתי כמה חודשים לפני כן בתמונות ושהגעתי עד הלום בתזמון כל כך מושלם, שראיתי את אגם קרקול תחת כל כך הרבה סוגי שמיים יפים. התרוצצנו שם מסביב לאגם וקפצנו ורקדנו וצעקנו וצחקנו ובכינו מהתרגשות ומכפור, והרגשתי שהלב שלי עולה על גדותיו מרוב הודיה על מזלי הטוב ועל השמיים האלו.


ואיזה קטע מדהים עם המתנות האלה, שכתבתי את הטקסט הזה ביום מעונן וגשום בכפר נידח באוזבקיסטן, ולמחרת בבוקר התעוררנו ליום היפה ביותר שראיתי מזה זמן רב, כזה בדיוק כמו שתיארתי שאני הכי אוהבת, עם שמיים הכי הכי גדולים ועגולים וגבוהים ונמוכים גם יחד, עם עננים מצמר גפן שעושים צל על המישור האינסופי.


יש עוד משהו שאני אוהבת במיוחד - כשממריאים ממקום "סמוגי" כזה, ובאיזשהו שלב בהמראה המטוס עולה מעל שכבת העננים הסמיכה והשמיים מתגלים, ואז אני נזכרת שלא משנה כמה עכור בחוץ, מעל כל זה - אולי קצת מעל ואולי צריך לעלות עוד הרבה - אבל תמיד מעל כל זה יש שמיים כחולים.




36 צפיות
  • Facebook
  • Instagram

© 2019 by I want eyes always

כל הזכויות על כל התוכן הכתוב והמצולם המופיע באתר שמורות ל"אני רוצה תמיד עיניים"