סוֹנג קוֹל


אני יושבת מתחת לתנור חימום בבית קפה עירוני עם מלא צעירים שלבושים יפה וחולמת על אגמים קפואים. הימים האחרונים היו רטובים, ונזלו מים מהתקרה ומים מהכלים המתייבשים והמים גלשו מכף היד שלי לתוך השרוול פנימה כמעט עד בית השחי, במין גלישה חלקלקה ומרגיזה באופן לא פרופורציונלי. והמים עלו מתוך השלוליות מהרחובות המוצפים וכמעט שהצלחתי להתחמק אבל בסוף לא, והם עלו לנעל וחלחלו עד הגרב ונשארו להם שם, עוטפים את כף הרגל הלחה והקרה שלי, והתגעגעתי לחורפים יבשים וקפואים שבהם אולי צריך ללבוש חמש שכבות אבל לפחות חוזרים הביתה יבשים. ודווקא מים על העור שמנקים את הגוף ואת הנשמה זו אחת התחושות האהובות עלי בעולם, אבל כנראה שלא תמיד.


ביום שישי קיבלתי הודעה מחברה שהציעה לי ללכת לטייל בים בסערה. אני הצעתי בדיוק את אותה הצעה לאיתי בחורף לפני שנתיים, או שבעצם זו לא ממש הייתה הצעה אז, והוא כנראה חשב שאני לא נורמלית כי באמת, מי הולך לים בסערה? אבל הנה, יש עוד אנשים בעולם שזאת נראית להם אחלה תכנית לבוקר של יום שישי אז כמובן שהלכתי איתה. וטיפסנו על גבעת הדשא והסתכלנו על הים, על הגלים העצומים שנהיו חומים מרוב מים וגשם, והשפריצו על הטיילת שאף אחד לא העז להתקרב אליה. הייתה רוח כל כך חזקה שאפשר היה להישען עליה. רוח כזו שמבהירה לך יפה מאוד שאין שום סיכוי למטריה שלך, אז לא ניסינו, ועמדנו שם בגשם וברוח ונרטבנו לגמרי, אבל אז חזרנו הביתה והחלפנו לבגדים יבשים ושתינו תה והקשבנו לטיפות נופלות מהתקרה לשיש ואני התרגזתי והיא אמרה שאם כבר נזילה, אז זה המקום הכי טוב לנזול בו. היא צודקת.


ולמרות שזה לא היה טיול מאוד ארוך חזרתי הביתה והרגשתי את הלאות הזו שמרגישים אחרי שהגוף מתאמץ מאוד לשמור על חום גוף ועל חיוניות, וכנראה בעוד כלמיני מצבים. אז חשבתי על הטרק שעשינו בסונג קול בקירגיזסטן, שכמו הרבה אירועים יפים בחיים בסוף נשאר ממנו זיכרון חזק מאוד שלא מייצג את כל מה שקרה שם. כי כמה שעות של התמודדות עם איתני הטבע לפעמים משכיחות ממני שלפניהן עמדתי בין הרים ירוקים וריקים ופעיתי עם כבשים ועיזים, ולפניהן גם עמדנו על שפת אגם סונג קול וראינו שקיעה בצבעים לא מהעולם הזה, וקרה נס גלוי והמארחים שלנו שחיים ביורט בשום מקום היו כנראה אנשים טכנולוגיים כי היה להם חשמל וטלוויזיה ושקע שבו יכולתי להטעין את המצלמה שלי ולצלם את המקום הקסום הזה.


כשהשלוליות מתפשטות לי לתוך הגרביים אני מנסה להיזכר בגשם וברוח של ההרים הירוקים והריקים, בתחושת חוסר האונים של הישיבה על הסוס והרוח שמתחזקת והטיפוס עד לשיא הגובה וההבנה ששום מחסה לא מחכה לנו באופק, והתחושה שנעלמת מהרגליים ומהידיים ומפלס המים שעולה בתוך הנעליים והגוף שמתאבן כל כך עד שחייבים לרדת מהסוס וללכת קצת, והשעות שבהן המצלמה עוד הייתה תלויה על הצוואר שלי מתחת לחמש שכבות של בגדים, מושכת ומכאיבה ומזכירה לי מי אני ומאיפה באתי. מעולם לפני כן לא הרגשתי קור כזה שלא נגמר, שכדי לא לרעוד מולו צריך לגייס את כל כוחות הגוף.



אני מרגישה שיש, לפחות בי, איזה פחד מנבירה ברגעים האלו. למה לחפור ולגרד ולסדר ולאגד ולשלוף דווקא את זה, ולא את כל מה שקרה לפני? את האור של אחה"צ שמנצנץ על הנהר ומחמם את הצבעים של הכל, של הסוסים ששותים שם ושל העשב ושל היורטות. את הטיפוס לפס, ואת תחושת הסיפוק שמזרימה לרגליים עוצמות שבעיקרון אין לי רק מהמבטים התכופים אחורה, אל עבר הנוף שנהיה יותר ויותר יפה. ואת התחושה הנעימה של בעירה קלה ברגליים וטוסיק שהולך ומתעצב ומחשבה על השלפוחיות העצומות באצבעות הרגליים שבכלל לא מזיזות לי עכשיו. את הפיקניק על הפס של קבנוס וגבינה ולחם וירקות שאלה היו המזונות העיקריים שלנו לתקופה מסוימת, ונקודת התצפית שהייתה מסומנת במפה והמשכנו אליה עוד קצת אפילו שלפני כן כבר חשבנו שהגענו לשיא, והיא באמת הייתה פנורמית ומטריפה. והירידה מהפס שמשום מה לא התקדמה והיה נראה שלעולם לא נגיע לאגם, ועד שכבר היינו ממש קרובים איתי נזכר שהוא שכח משהו ואני ישבתי שם על העשב וחיכיתי וחיכיתי ולא השכלתי ליהנות מהרגע כי כבר כל כך רציתי להגיע למים. למה לא לשלוף את הרגעים המתוקים של חליצת נעליים בכניסה ליורט והתה והריבה והקאימק? את תחושת החופש הכל כך חזקה שאני מרגישה כשאני יכולה פשוט לכרוע ברגע שיש לי פיפי ולהשתין ככה, איפה שאני, ולראות מולי את העולם ולא קיר.


יום אחרי תקלת הגשם והרוח נסענו משם לקרקול, בקצה המזרחי של קירגיזסטן. לקחנו מונית ועוד מונית משותפת ואז הגענו לתחנת מרשרוטקות ובזמן שהיה לנו עד שהמרשרוטקה יצאה אכלנו את אחד הפלובים הכי טעימים שאכלתי במרכז אסיה, ואז במרשרוטקה הם התעקשו שנשב במושב האחורי ובאמת היו שם כסאות מרופדים ומפנקים מאוד, אני לא יודעת אם אובייקטיבית או שזה הרגיש לי ככה בהשוואה לגב של הסוס מאתמול. ובערב הגענו לקרקול ופגשנו חברים שכבר פגשנו במקומות אחרים בקירגיזסטן וסיפרנו את סיפור הגשם והסוסים, עדיין מפוחדים ורועדים קצת, אבל אז קרה דבר מעניין, כי כולם סיפרו סיפורי תלאות מסונג קול – על טביעות בבוץ עם האופנוע, ועל קלקולי קיבה שטופלו על ידי קשירת בדים מסביב לבטן, ועל שלגים שהגיעו פתאום. ובאמת, בן רגע הסיפור האומלל שלנו הפך לסיפור מצחיק כי מסתבר שסונג קול זה מהמקומות האלה שמביאים נאחס, אבל סונג קול גם שווה את כל הנאחס הזה.


ביום אחר בקירגיזסטן היינו בדרך לאיזה כפר נידח והיום שלנו התחיל שמשי ומרהיב ולאט לאט נהיה קודר וסוער, ובישורת האחרונה של המסע הארוך כבר ירד מבול וישבנו בתוך מרשרוטקה שהתמלאה באדים והייתה מלאה בנוסעים שהסתכלו עלינו במבטים מוזרים, ולא הבנו איפה אנחנו ופחדנו מהגשם. ואז אמרתי- זה רק גשם. ואנחנו לא עשויים מסוכר, נכון? ועד היום, גם בתל אביב, כשאנחנו הולכים בגשם אנחנו אומרים את הפרפרזה הלא מכוונת של איתי על בוב מארלי: Some people dance in the rain and some get wet. אני מנסה לרקוד בגשם, הלוואי שאצליח תמיד.


"הָאַחֲרוֹן שֶאֵינֶנּוּ רָץ בְּגֶשֶם פִּתְאֹם, אֶלָּא יֵלֵךְ לְאִטוֹ כְּמִקֹּדֶם, הוּא רִאשוֹן לְאַהֲבָה וּמוּעָד לְאַחַר כָּךְ. יַגִּיעַ בְּשֵׂעָר מֻדְבָּק לְמִצְחוֹ וּבְרֵיחַ הַצֶּמֶר הַמִּתְיַבֵּש. וְיֹאהַב." (יהודה עמיחי)



79 צפיות
  • Facebook
  • Instagram

© 2019 by I want eyes always

כל הזכויות על כל התוכן הכתוב והמצולם המופיע באתר שמורות ל"אני רוצה תמיד עיניים"