יש ספר אחד מקסים ביותר שאני מאוד אוהבת ואנשים לא כל כך מכירים אותו. קוראים לו "בינת השכווי" והוא באמת מלא בבינה ובמילים יפות כמו שכווי. מיכל המליצה לי על הספר הזה פעם בתקופה שבה הייתי צריכה שמחשבות טובות של אנשים אחרים יכנסו לי לראש במקום המחשבות הרעות שלי וזו הייתה המלצה בול.
אז לאביגדור דגן שיצר את הקסם הזה יש מלא מחשבות טובות והוא כתב שם משהו על זה שפעם הוא רצה לטייל בכל העולם ואז הוא הבין שלא צריך, כי בעצם העולם כולו משתקף בכפר הקטן שלו. "היו ימים ששאפתי להפליג על שבעה ימים ולהכיר את העולם מכל עבריו, היום אני כבר יודע כי כל מה שהייתי עשוי לגלות במסעותי בעולם הגדול אפשר לגלות גם בכפרי. טיפת גשם על זגוגית חלוני, תשקף את הקשת בענן ממש כמו פני האוקיינוס, וכל השאלות שעשוי אדם לשאול יכול אני לשמוע אותן גם כאן, במרפסת ביתי. ואין שם, במקומות אחרים, תשובות רבות יותר." אם הייתי קוראת את זה במנותק מהספר שלו הייתי חושבת שזו אמירה קצת נרפית או אוטו סוגסטית אבל אם קוראים את בינת השכווי אז מאמינים לו שבאמת אפשר לראות ג'ונגלים בסוקולנט שבמטבח. אבל זו עבודה, אלה תרגילים בהתעוררות. וזה כנראה גם הרבה יותר קל כשאתה רופא כפרי פנסיונר. אני באופן אישי כל הזמן נקרעת בין פני האוקיינוס לבין טיפת גשם על זגוגית חלוני, אבל בסוף אמצא את הדרך כי אין ברירה אחרת.
ובינתיים:
לא לבדוק במוביט מתי האוטובוס מגיע אם אני בכל מקרה עומדת בתחנה ומחכה.
לא לקלל את השמש והלחות של תל אביב.
אתמול בשיעור פילאטיס היה דיבור על חופשה ברומא ועל איזה סיוט זה לטייל עם אנשים שרוצים לרוץ ממקום למקום ולא מצליחים להיות מסופקים מישיבה בבתי קפה נחמדים, ולא היה לי נעים לומר שאני מין סיוט שכזה, וגם כשמדובר ביותר מוויקנד באירופה. העניין הוא שכשאני מטיילת יש לי כוחות בלתי נדלים ורעב ללא תחתית וגם אם אני מתעייפת, אני יכולה לנוח יום או כמה ימים ואז הרעב חוזר, ובשביל מי שמטייל איתי שהוא לא אני זה בטח כיף ובלתי נסבל כאחד. עולה פה גם שאלה על "מה זו מנוחה בכלל" כי כל אחד אוגר אנרגיות באופן אחר, אבל זה כבר לסיפור אחר. בכל מקרה, זה הזכיר לי את שינגפינג.
שינגפינג היא מין עיירה קטנה ליד יאנגשו שבסין, שזה מקום מושלם בסך הכל שבו רוכבים על אופניים ברחבי גן עדן ואוכלים מרק וונטון על כסאות פלסטיק קטנים ולתפיסתי ככה נחים. בשלב זה של הטיול הרעב שלי עוד היה מעורבב בתחושת פומו ולכן עזבנו את השלמות הזו ללילה אחד בשינגפינג לפני שנפרדים מסין, כי אמור להיות שם מדהים, ויש גבעה אחת שאם מטפסים עליה אז אמור להיות מדהים במיוחד. יש בשינגנפינג גם את המקטע של נהר הלי שמצויר על השטר של 20 יואן וכולם מתגודדים שם כדי להחזיק ביד שטר ולהסתכל עליו ואז להרים את הראש ולראות את זה בלייב. זה קצת מגניב וגם מאוד סיני להצטופף בנקודה אחת מסוימת כשדקה משם יש עוד המון נקודות לא פחות יפות והרבה יותר שקטות אבל במקרה לא ציירו אותן על שטר. ובחזרה לגבעה המדהימה במיוחד - קוראים לה Laozhai והיא אפילו לא כזאת גבוהה אבל היא ממוקמת בצורה אידיאלית לתצפית על הפרסה שנהר הלי עושה, ממש כאילו הספיק לו עד כאן ועכשיו הוא חוזר. באותו בוקר לאיתי כבר נמאס מהרעבתנות שלי והוא נשאר לישון או לרוץ או משהו, ואני קמתי מוקדם וטיפסתי על הגבעה וכדי לא להרגיש מוגזמת השארתי את המצלמה בחדר כאילו זה המדד למשהו. והאמת שהטיפוס לא היה כל כך קשה או ארוך וגם השמיים היו לצידי והעננים פינו מקום וזיכו אותי בראות סבירה ביותר יחסית לימים האחרים שלנו באזור, ולא היו כל כך הרבה אנשים למעלה על הגבעה, וישבתי שם וצילמתי בטלפון ואיזה זוג סינים ביקשו שאצלם אותם וגם צילמו אותי בפוזיציות סיניות מאוד והובכתי להצטלם לבד אבל בדיעבד אני שמחה שהם עשו את זה. ושם בראש הגבעה נפרדתי מסין, ובגלל שאיתי לא היה איתי הקלטתי לדנה הודעה קולית עם הסיכום שלי לחודשיים וקצת האחרונים וככה עשיתי לי סדר במחשבות ואמרתי הרבה תודה לסין שהיא כל כך יפה ולסינים שהם כל כך מעולם אחר.
אני יודעת שיש תיירים שקשה להם עם הסינים כי באמת מנקודת מבטנו הם נראים די יצורים, אבל אני דווקא אוהבת את זה. את איך שהם יושבים בפארקים ומנגנים בכלי נגינה אבל כל אחד מתאמן על דברים משלו ואין שום קשר ביניהם, ולעובר האורח זה נשמע פשוט מזעזע אבל הם בכיף שלהם. זה מזכיר לי גם את פן-פן שכמובן שזה לא השם האמיתי שלו אבל זה מה שהצלחנו לקלוט, פן-פן שהיה הנהג שלנו בקוצ'ה ואיכשהו הצלחנו לתקשר לא רע למרות שהוא דיבר רק סינית ואני אז למדתי סינית באפליקציה וידעתי בעיקר מספרים ומילים שקשורות לבני ובנות המשפחה. פן-פן היה טיפוס ממולח שהצליח להוציא מאיתנו לא מעט כסף ביומיים שבהם הוא הסיע אותנו, אבל היה גם מספיק הגון בשביל לצחוק על עצמו כשהדרישות שלו עברו את גבול הטעם הטוב. פן-פן גם מזכיר לי שני סיפורים על עקשנות מוגזמת אבל גם זה לסיפור אחר. בכל מקרה, נזכרתי בו לא בגלל זה אלא בגלל שבמשך כל הנסיעה הארוכה, גם בהלוך וגם בחזור, הוא שם פלייליסט של בערך שישה שירים גרועים בסינית שאחד מהם היה של בחורה סינית שלכאורה שרה באנגלית שיר פופ מחריד במיוחד. לא ציינתי שכל זה קרה על מסך שהיה לו ברכב אז זכינו לראות גם את הקליפים, ואפשר רק לדמיין כמה לא סקסי היה הקליפ של הבחורה הזו. ובכל זאת, האם לא בשביל זה אנחנו נוסעים רחוק, כדי לראות מה קורה כשאנשים חיים מציאות אחרת? אני מרגישה שאיכשהו זה קל לנו יותר כשהמציאות היא ממש אחרת או ממש פוטוגנית ואז השוני נראה לנו אקזוטי, ולכן סתם סיני ממעמד הביניים שלבוש בבגדים מודרניים וגם הוא תייר עם מצלמה ענקית או שסתם הוא יושב בפארק ומזייף בחליל שלו, נראה יותר מעצבן מאטרקטיבי, ולפעמים זה חבל.
בשינגפינג ישנו בהוסטל שבאותו ערב ערכו בו סדנת דמפלינגס, וכיאה לאשת פומו רעבה ישבתי על מזרון על הרצפה ומילאתי וקיפלתי דמפלינגס ושם ישבה ומילאה וקיפלה גם רנה, שהיא בחורה הולנדית גבוהה ומרשימה שהתחתנה והתגרשה בגיל צעיר מההיי-סקול סוויטהארט שלה ועכשיו יש לה בן זוג חדש שגם הוא מאוד גבוה ושניהם פודיז רציניים. היא טיילה עם חברה באותו זמן אבל תכננה לפגוש את בן זוגה החדש כדי להמשיך למסע קולינרי באסיה. כל הפרטים האלו הם לא הנקודה, הנקודה היא שבאותו ערב פגשתי את רנה לראשונה ודי מהר לתוך אותו ערב כבר ניהלנו שיחת נפש על אהבה וזוגיות ובחירות ואומץ, ואני חושבת שתוך כדי השיחה הזו הבנתי את המשמעות של כל מה שאני עושה שם בטיול הזה ואת הסיבה. אני לא זוכרת אם חשבתי על רנה כשעמדתי למחרת על פסגת גבעת לאוז'אי ונפרדתי מפרק א' של המסע (על פן-פן בטוח חשבתי), אבל הנה אני חושבת עליה עכשיו ועל איך שיש אנשים או דברים שמגיעים לרגע קצר ונוגעים לך בלב ונותנים לך מתנות ואז נעלמים.
השכווי מהספר ששמו פדרו הוא אחת הדמויות האהובות עלי אי פעם והנה דוגמא למה:
"פדרו הוא עובד אלילים. את השמש הוא עובד. אין הוא מרכין ראש לפניה. אין הוא מרכין ראש לפני שום יצור. אין יצור גא ממנו עלי אדמות. אין הוא מרכין ראש לפני השמש, אלא מצפה לה בראש זקוף וכרבולתו מרוגשת מתקווה, כאישה המחכה לאהובה, כאם המחכה לבנה שישוב מהמלחמה, כפי שאנו מחכים לאלה שבלעדיהם החיים דומים לשעון החול והופכים מלילה ליום ומיום ללילה. בואי, בואי, הוא קורא לשמש משהוא מרגיש כי היא נוגעת באמרת החשכה וכבר נכונה להפשיל את שמלת הלילה ולחשוף את יופיו של יום. בואי, בואי, הוא אומר ורוחו קצרה, וכבר מתחיל לתקוע בחצוצרתו את תרועת התהילה שהוא מקביל בה את פני השמש."