האויגורים בשינג'יאנג

עודכן ב: 18 פבר 2019


ארבעה חודשים אחרי, והמילה "שינג'יאנג" (Xinjiang) עדיין מעוררת בי התרגשות. המחוז הקסום והענק הזה (שטחו גדול פחות או יותר פי 80 משטחה של ישראל) נמצא בצפון-מערב סין והינו חלק משמעותי מדרך המשי העתיקה. כשנמצאים בשינג'יאנג לא מרגישים בסין: פתאום כל השלטים כתובים באותיות ערביות ונהגי המוניות לא מבינים את המילים במנדרינית ששמרנו בטלפון (בגוגל טרנסלייט עדיין אין אויגורית), ריח בשר הכבש הנישא בכל רחוב וקריאות המואזין גרמו לנו להרגיש טיפה בבית, כשקובעים משהו צריך לוודא האם השעה היעודה היא לפי שעון בייג'ין או לפי שעון שינג'יאנג המאחר בשעתיים (בשל המרחק הגאוגרפי העצום), והאנשים, שרבים מהם בכלל לא נראים סינים. ואכן, כמחצית מהאנשים שחיים במחוז הם לא ממש סינים, אלא אויגורים - עם שמעולם לא שמעתי עליו לפני הביקור באיזור.


האויגורים הם עם טורקי-מוסלמי שמוצאו במרכז אסיה, המונה כ-10 מיליון איש ש-80% מתוכם מתגוררים במחוז שינג'יאנג. השאר פזורים במדינות מרכז אסיה, טורקיה ואף בארה"ב ובקנדה. פירוש השם "אויגור" לא לגמרי ברור, בעיקר משום שמבחינה היסטורית הוא שימש לתיאור זהות פוליטית ולא שבטית או אתנית. למעשה, רק במאה ה-20, לאחר עלייתה לשלטון של המפלגה הסינית הקומוניסטית, המונח אומץ באופן רשמי כדי לתאר את המוסלמים יושבי הקבע (ולא שבטים נודדים) שחיו במחוז שינג'יאנג. גם התשובה לשאלת מוצאם של האויגורים הינה שנויה במחלוקת – בעוד ההיסטוריונים האויגורים טוענים שהם התושבים המקוריים של מחוז שינג'יאנג, הסינים גורסים שמוצאם הוא דווקא בשבטי טיאל (Tiele – שבטים טורקיים שחיו בצפון סין ומונגוליה), ושרק במאה ה-9 הם הגיעו למחוז לאחר שהוגלו ממונגוליה והחליפו את בני ההאן (Han – קבוצת הרוב בסין) שחיו שם עוד מהמאה הראשונה לספירה.


נשים בצד את השאלה "מי היה שם קודם", כיום מחוז שינג'יאנג נמצא בקונפליקט שהולך ומחריף בין הסינים לבין האויגורים. האויגורים, המהווים את קבוצת המיעוט החמישית בגודלה בסין (מתוך 55 קבוצות המוכרות על ידי הממשל הסיני), אינם רואים את עצמם כחלק מהאומה הסינית ויש להם שאיפות לאומיות מובהקות. מנגד, הסינים נחושים להפוך את מחוז שינג'יאנג לחלק אינטגרלי מסין – מדובר בנכס אסטרטגי, עשיר במשאבים ונתיב תחבורה לקשרים מסחריים עם מדינות רבות. בשנים האחרונות המתיחות מחריפה כתוצאה ממספר אירועי טרור מצד האויגורים מצד אחד, והידוק השליטה הסינית באיזור מהצד השני. יש שיגידו שכיום חלקים במחוז שינג'יאנג מהווים מגרש ניסויים במשטור וניטור של חיי האזרחים ושמדובר בדיכוי מתמשך וקיצוני של בני המיעוט המוסלמי (https://goo.gl/ZiG79k).


בעיקר משום שמעולם לא שמענו על הנושא לפני כן, איתי ואני ניסינו לקבל כמה שיותר מידע במהלך שהותנו בת החודש במחוז, אך האויגורים המקומיים לא ששו לדבר על המצב, ובשילוב עם פערי השפה היה קשה להבין מה עמדתם בנושא. כן ראינו את הנוכחות המשטרתית האדירה ואת האופן בו אויגורים נעצרים לבידוק סתם כך באמצע הרחוב. כמו כן, שמענו סיפורים על צעירים אויגורים רבים ש"נעלמו", על אחרים שדרכונם נשלל מהם והם לא יכולים לעזוב את סין, על כך שהמשרות הציבוריות החשובות ניתנות רק לבני ההאן, או על כך שהממשלה הסינית מדכאת בנחישות סממנים תרבותיים שונים על ידי איסור לגדל זקן או לקרוא לילדיהם בשמות מוסלמיים מסוימים, בין היתר. בקאשגר (Kashgar) למשל, עיר הממוקמת בקצה המערבי של מחוז שינג'יאנג (בערך באמצע הדרך בין ישראל לבייג'ין) ומהווה את הסמל האויגורי, ניתן למצוא פסל ענק של מאו צה טונג שנבנה במהלך מהפכת התרבות, ובשנים האחרונות העיר האויגורית העתיקה נהרסה ונבנתה מחדש על ידי הסינים, וכיום היא מלאה בדגלי סין.


אך למרות שזהו ההקשר העיקרי שבו האויגורים מוזכרים כיום, הביקור במחוז שינג'יאנג חשף אותנו לתרבות מרתקת, צבעונית ועשירה: שוק הנערך בכל יום ראשון בקאשגר בו מוצעות למכירה חיות משק שונות, אוכל טעים במיוחד כמו ה"לגמן" (מנה הידועה בכינוי "pulled noodles") - אטריות טריות הנעשות בצורה של משיכה חוזרת ונשנית של גוש בצק, או ה"סמסה" – מאפה ממולא בבשר כבש הנאפה בתנורי חימר גדולים באמצע הרחובות, כלי נגינה ייחודיים שזקני העיר מנגנים בהם במרץ בבתי תה המקומיים, הלבוש הצבעוני של הנשים או המגבעות המשונות של הגברים, מילים באויגורית שמתגלגלות על הלשון כמו "חוֹש" (להתראות) ו"יָחְשִימְסִיס" (שלום). לא דומה למקומות אחרים בסין ולמעשה לא דומה לשום מקום אחר שראיתי.


לקריאה נוספת (ומומלצת) – שתי כתבות מעשירות במיוחד של גילי חסקין: https://goo.gl/1CQwsY https://goo.gl/fyDBWr



0 צפיות
  • Facebook
  • Instagram

© 2019 by I want eyes always

כל הזכויות על כל התוכן הכתוב והמצולם המופיע באתר שמורות ל"אני רוצה תמיד עיניים"