בקצה המערבי של סין, לא רחוק מהגבולות עם קירגיזסטן, טג'יקיסטן, אפגניסטן ופקיסטן, בערך באמצע הדרך בין תל אביב ובייג'ינג, שוכנת עיירה שטוחה ופזורה בשם טאשקורגן, שמשום מה קצת הזכירה לי את החלקים החדשים של טבריה רק שהיא בגובה 3000 מ' מעל פני הים, ומסביב אין ימה מתכווצת אלא פסגות מושלגות, גרסלנדס (אין לזה מילה בעברית כי אין לנו גרסלנדס) מתייבשים והרבה כלום. הסינים בנו שם כבישי-על כמו שרק סינים יודעים לבנות, בוהקים מרוב אספלט, ובמרכז העיירה יש מין פסל ענק ומבנים חדשים ואטליזים שלא חוששים להציג לראווה את סחורתם הטריה וממש לצידם ירקנים והוסטל אחד שהבעלים שלו הוא העובד היחיד ולכן עובד 24/7 כדי לספק חדרים מעופשים לכל התרמילאים שהגיעו מכל קצוות סין ומרכז אסיה אל המקום המוזר הזה, ממש כמו שפעם היו מתקבצים שם סוחרים על דרך המשי.
כיאה לעיירת גבול מוזרה, היא מהווה בית למסעדה הסינית הכי טובה שאכלנו בה, וגם למסעדה פקיסטנית שמגישה קארי יאק והטבח הגיע לפתוח אותה במיוחד בשבילנו. אבל היא בכלל העיירה המרכזית של Tashkurgan Tajik Autonomous County ורוב תושביה הם טג'יקים. בתמימותי חשבתי שאלו אנשים שהגיעו מטג'יקיסטן, אבל אז גיליתי שלא.
זה התחיל כששאלנו את נעמי מה יש לעשות בטאשקורגן והיא ענתה: villages, grasslands, weddings. אז עוד לא ידעתי עד כמה נעמי רצינית אבל כשבעל ההוסטל המעופש נתן לנו כתובת של חתונה מקומית התחלתי להאמין שהיא יודעת על מה היא מדברת. אז התארגנו לנסוע לחתונה אבל בטאשקורגן אין מוניות ובוודאי שאין אוטובוסים, ובעודנו מנסים למצוא איזשהו כלי תחבורה עצרה לידינו ניידת עם כמה שוטרים צעירים שהציעו לקחת את שמונתנו טרמפ. על הברכיים של איתי ישב גרמני נחמד בגובה 1.90 מ'. השוטרים טענו שהם יודעים איפה זה אבל הם הורידו אותנו באמצע שומקום, וקשה לתאר עד כמה שומקום זה שומקום כשגם העיירה המרכזית טאשקורגן היא חתיכת שומקום בעצמה. כשכמה שעות אחר כך הצלחנו להגיע לכפר המדובר, הבנו שפנטומימת החתונה שלנו של טבעת וחופה לא אומרת כלום ביקום הטאשקורגני, אז התחלנו לרקוד וזה הצליח. וככה הגענו לחתונה - אורחים לא רצויים עם אבטיח גדול ושקיות ניילון מלאות בעוגיות, ומחוץ לבית הכלה עמד אוטובוס של תיירים סינים.
מסתבר שזה קטע נפוץ שם. בגלל שאין המון אנשים במחוז המבודד ומכיוון שכולם אוהבים לשמוח ולרקוד, הטג'יקים של טאשקורגן עורכים חתונות שהן אירוע פתוח וכל מי שרוצה מוזמן להגיע. אם מתמזל מזלם של התיירים, כמו שהתמזל מזלנו, יהיה נוכח בחתונה איזה בן דוד שמדבר אנגלית והוא ייקח אותם תחת חסותו וידאג שיאכילו וישקו אותם, ויסביר להם הכל על הטג'יקים של מחוז שינג'יאנג.
אז הם לא הגיעו מטג'יקיסטן. למעשה הם קבוצה אתנית פמירית (מהרי הפמיר) והם בכלל מדברים שפה בשם סריקולי (ולא טג'יקית, שהיא בעצם ניב של פרסית) שהיא שפה מדוברת אך לא כתובה, והדת שלהם היא זורואסטרית והמראה שלהם, הלבוש והמסורות שונים משל הטג'יקים של טג'יקיסטן. חברנו החדש רק לא ידע להסביר למה קוראים להם "טג'יקים" אם הם לא, אבל אני חושבת שעצם היותם קבוצת מיעוט בסין פשוט מסביר את העניין.
החתונה של הטג'יקים של שינג'יאנג נמשכת שלושה ימים וכוללת הרבה אוכל ונגינה וריקודים - רק שהכלה בביתה עם משפחתה והחתן בביתו עם משפחתו. ביום השלישי, שזה היום שבו אנחנו הופענו בבית הכלה, מגיע החתן עם חבריו המרימים ולוקח את הכלה איתו. זכור לי במיוחד הרגע הזה: התקהלות מחוץ לבית, תיירים סינים עטים עליה עם עדשות הענק שלהם ומסתירים לי הכל. ובכל זאת אני רואה את הכלה והחתן עומדים שם ואיזשהו איש דת עורך טקס קטן כשהמשפחה מסביב, והאמא והדודות והסבתות כולן לבושות יפה וחלקן מאופרות וכולן מזילות דמעות ולאלו עם האיפור נמרחת המסקרה. ואז אני רואה את הג'יפ המקושט והחתן והכלה נכנסים אליו כמו ללימוזינה והתיירים הסינים דולקים אחריהם, ויש שם גם טנדר ועל החלק האחורי של הטנדר עומדים החברים המרימים של החתן והם מתופפים ושרים ורוקדים ולרגע זה נראה כמו חתונות שהייתי בהן. אבל אז אני מרימה את העיניים ורואה איפה אני והשמיים גבוהים כל כך ואני רחוקה מאוד מהמערה בבית גוברין. ואז התיירים הסינים הולכים ואנחנו חוזרים לחצר הבית ויש איזו ריקנות באוויר כמו שרק בבית שנעזב על ידי הילדים יכולה להיות. ובכל זאת מושיבים אותנו על מחצלות בסלון לצד הגברים הזקנים ומגישים לנו פלוב ומשקים אותנו ביין אורז, כשבחוץ בחצר הנשים שוטפות עשרות או מאות של כלים והילדים מתרוצצים ולא מבינים את גודל המאורע.
טאשקורגן זה מקום מוזר, עם רחובות חדשים וריקים ושוק שמוכרים בו בעיקר מעילים צבאיים חמים (בכל זאת הטמפרטורה השנתית הממוצעת היא בערך 4 מעלות). בחור בריטי שפגשנו ניסה לטפס על איזו שלוחה של רכס הפמיר הנישא מעל העיירה, ותוך כשעה הוזעקו למקום שוטרים שהחזירו אותו ישר לחקירה בתחנה. יש שם מבצר עתיק אפור ומאיים שעל שמו בעצם קרויה העיירה - 'טאשקורגן' בשפות טורקיות זה מבצר או מגדל אבן. יש שם גרסלנדס - ערבות עשב - שכשאנחנו צעדנו בהן העשב כבר היה יבש והקור כבר חדר לעצמות ועדיין היו שם כמה יורטות וגברים על סוסים וילדים שחולצים נעליים כדי לחצות את פלגי המים הזורמים. וגם מין תחנת רוח קטנה, מוזרה אף היא, ודקים מוגבהים ומתפתלים כדי שהתיירים לא יצטרכו ללכלך את נעליהם בבוץ. וכשיוצאים מהמרכז החדיש מגיעים למשהו שנראה כמו כפר, עם ברווזים בחצר ועצים צהובים וכל עוד לא מטפסים על ההרים אפשר לטייל בעמק הגבוה הזה ולפגוש את האנשים שחיים בקצה העולם. והכי חשוב זה שאי אפשר להתבלבל מכל השינויים שהכניסו לשם הסינים ומהפערים בין הרחובות החדשים והריקים לבין האנשים שצועדים בהם, כי רכס הפמיר כל הזמן מעליך ומזכיר לך בדיוק איפה אתה.
